לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר ל"במה חדשה".
זה התחיל בדיסק מלא קבצי  אמ. פי. 3 שאספתי מהאתר ושליוה אותי
שנה שלמה בארצות הברית. בטיסה לניוארק, למיזורי. באוטובוס
לסיינט-לואיס ולויסקונסין, בטיסה ללוס אנג'לס, במסע לאורך כביש
מספר אחד עד וגאס ובטיסה לקנדה ולישראל. אחר כך הוא היה לי בן
לויה נאמן כשנאלצתי לישון בתחנת אוטובוס אחת בהמתנה לאוטובוס
הראשון לקריית שמונה.
העברתי אותו בשלמות לטלפון הנייד. שמתי את האוזניות ועצמתי
עיניים עד שלקוח עצבני דפק על השמשה ואמר לי שאני מבזבז לו את
הזמן. אני לא זוכר אם זה היה באמצע קטע של בילי לוי או חבורת
שניצל. לרגע רציתי להעיף מעצמי את ארשת "העובד המקצועי" ולשלוח
אותו לעזאזל אבל נזכרתי שזה לא העסק שלי ואני עדיין צריך לשלם
חשבונות אז נתתי לו שירות והוא התרחק אבל כבר לא יכולתי לחזור
למוזיקה.
חזרתי לאתר. הוא כמעט לא השתנה. לבועז נמאס מהכתום הראשוני אבל
לא מהאיש האדום. עברתי על יצירות שלי, של חברים נכנסתי לדף
"אודות" וקראתי בפעם המאה טקסט שאני מכיר כמעט בעל פה. עד היום
אני לא מבין איך הכרתי את האתר ארבע שנים אחרי שקם וגם זה רק
אחרי שגיליתי שחבר שלי שמת כתב שם.
הגעתי לחלק של "יהי זכרם ברוך". קולט את עצמי עובר על רשימת
המתים. איפה רן ברון? הרשימה לא ארוכה אני מכיר לפחות שלושה
ולהזכר בהם לא עושה לי טוב. קצת כמו לסחוט עוד טיפה את הלימון
הזה, את בלוטת הגעגועים, הדמעות.
הרעיה לא מבינה אותי. מצד שני היא אף פעם לא הבינה את "במה
חדשה". פעם גררתי אותה לערבמה והיא יצאה אחרי רבע שעה. רציתי
לומר לה שתשאר אבל לא באמת רציתי.

בימים האחרונים יש לי רעיון מטורף: לעזוב את פייסבוק. אבל
לגמרי. לחזור להשתמש בדוא"ל שלי, בבלוג שאני אפתח, ב"במה חדשה"
או בכל פלטפורמת ווב 1. בחזון שאני רואה אנשים פתאום תופסים את
עצמם ואומרים "וואו! איבדנו את המציאות! אין לנו חברים! אין
לנו חיים!" אם הייתי פסמיסט הייתי מוותר על זה אבל אני לא .
מצד שני אופטימיות גם לא מדברת אלי כל כך. אני אגלגל את הרעיון
עוד קצת.

במה חדשה. יש כאן מישהו? לפעמים נדמה שהאתר הפך לארכיון. שכמו
התפיסה הפילוסופית, אלוהים ברא את העולם עד נקודה מסויימת ועזב
אותו. עכשיו אין דין, אין דיין, אין עורך ואין צורך.
ראיתם? כתבתי חרוז צולע ואף אחד לא ערך את זה.
אל מי אני מדבר? לקהל וירטואלי? לחברי הפייסבוק? למנויים שספק
אם הם בודקים כתובות דוא"ל עתיקות?

אני הולך לאכול בורקס פינוקים. צריך להזכר במשהו לא? נועיה
וולק. מדריכת קייטנת ערבמה2 בטאוור רקורדס. תמיד חיפשה כמו אמא
אווזה שותפים לבורקס או פיצה מורכבת.

זה לא בלוג. זה נייר לקמוס. זה קנבס. זה עיתון בלי דיו. זה
מקום לספוג ולהוציא. ולהמציא. המון. מאיפה אני אקריץ בורקס
פינוקים בחצות הלילה? מה זה פה אלנבי?