כשהייתי ילדה בת 10, הגעתי עם הוריי לניו-יורק. היינו רק 5
ימים בעיר הזו, אך הרושם העז נותר עד היום... הצפיפות בכבישים
ועל המדרכות, החנויות, הריחות, הרעש וזיהום האוויר... פסל
החירות... מנהטן... ברוקלין... גשר ברוקלין... אך יותר מכל
נחקקו בזיכרוני ההומלסים.

אני זוכרת, כשראיתי אותם בפעם הראשונה, מחממים ידיהם מעל חבית,
בתוכה דלקה אש... הבגדים הבלויים, השיער המהוה... כתמי-הלכלוך
הבגדים, הידיים והפנים... הציפורניים השחורות... ראשיהם
המורכנים בבושה מול מבטים סקרניים של ילדה...

אמא אמרה לי, שלא יפה להסתכל. ניסיתי, אך לא יכולתי להתיק מבטי
מהם. הסקרנות הכניעה אותי ושאלתי: "מי האנשים האלה? - למה הם
ככה?"

אבא סיפר לי, שאלה ה-Homeless People, והם נקראים ככה, כי אין
להם בית משלהם, אין להם לאן ללכת, ובגלל שקר להם, הם מדליקים
אש בחבית, כדי להתחמם.

ראיתי אחד מהם ניגש לפח-האשפה הענק, הוא הרים את המכסה והחל
מחפש משהו בפח. שאלתי את אבא: "למה הוא נוגע בזבל?" - ואבא
ענה: "יש אנשים, שזורקים אוכל, ולהומלסים אין מה לאכול, אז הם
מחפשים את האוכל, שאחרים זורקים..." - הרעיון של לחפש אוכל
בזבל זעזע אותי לחלוטין!

"איזה מזל, שאין אנשים כאלה בישראל!" - לחשתי בתמימות.

המשכנו בטיול הערב שלנו, פה ושם ראינו עוד הומלסים בין
הבניינים, מתקבצים ביחד, בניסיון להתחמם, מחטטים בפחי-האשפה
הגדולים, בניסיון להשיג אוכל... כשחזרנו למלון, בין ההומלסים,
שהיו הכי קרובים למלון, היה אחד, שהשתעל בלי סוף וגנח בכאב...
למחרת, כשיצאנו בבוקר לטייל, ראינו אותו ישן בין הבניינים, אבל
אז הגיעה משאית זבל, והעובדים זרקו אותו לתוך המשאית... נבהלתי
נורא: "אבא, מה הם עושים? - תגיד להם, שזה לא יפה, הוא רק ישן,
לא עושים ככה, זה לא בסדר!"

"הוא לא ישן, מתוקה, הוא היה חולה מאוד, והוא מת." - אבא הסביר
לי בעדינות. התעקשתי, שצריך לעשות לוויה, ואסור לעשות ככה, אבל
אז אבא אמר: "אין מה לעשות, ככה זה באמריקה, בכל מקום בעולם,
יש גם דברים טובים וגם דברים רעים, ובאמריקה זה אחרת מישראל."

"איזה מזל, שאין דברים כאלה בארץ!" - לחשתי שוב בתמימות.

למעשה, באותם ימים כן היו הומלסים בארץ, אך הם היו מעטים מאוד,
ואני לא נתקלתי בכאלה, וגם לא הופיעו כתבות עליהם בעיתונים...

עברו למעלה מ-30 שנה, והנה, להפתעתי הרבה, אני נתקלת בידיעה,
שהומלס נמצא מת ליד מאהל מחאה... ובכל מקום ניכר העוני והרעב,
עד כדי כך, שגם בטלוויזיה הועלה הנושא מספר פעמים, ואף במו
עיניי ראיתי אנשים, אוספים בקבוקי-שתיה ריקים מתוך פחי-זבל,
כדי להחזיר אותם, לקבל את הפיקדון עבורם ולקנות בכסף אוכל...

במו עיניי ראיתי פה, במדינה שלנו, אנשים מחטטים בפחי-אשפה ליד
מסעדות, בחיפוש אחר מזון... או אנשים, שאוספים ירקות ופירות
שנפלו לרצפה בשוק, הם גם את המעוכים והרקובים, כדי להאכיל את
משפחתם...

מה יהיה הלאה? - האם בשלב הבא יתחילו גם לאסוף את המתים ברחוב
היישר לתוך משאית זבל, כמו בארה"ב???

האם בארץ-ישראל אנשים כבר לא זכאים לזכויות האדם הטבעיות
והבסיסיות?

אומרים שבני-האדם הם החיות התבונתיות ביותר בטבע, אם כך, אז
למה אנו זורעים הרס סביבנו ובתוכנו, וטופחים לעצמנו על השכם,
בכל פעם, שאנו יוצרים עוד משהו שמנוגד לטבע?

אם בני-אדם הם באמת החיות התבונתיות ביותר בטבע, אז איך זה שהם
מבטלים את עצמם מול יופיו החיצוני של האחר? - איך זה, שהם
פורסים את עצמם, כשטיח, אל מול זמר, או שחקן? - איך זה, שהם
מאמינים, כמו פתי לכל דבר, שנאמר להם, ולא לומדים דברים, כדי
לגבש לעצמם דעה משלהם? - איך זה שהם הולכים, כמו עדר אחרי
מנהיגים, שמסמאים את עיניהם?

אנשים מבקשים אחר סוד האושר, הם רוצים מתכון להיות מאושרים,
אבל אין בהם שום דבר טבעי, הכל מאולץ, הם חיים בלחץ אטומי
ובעצבים, אין להם זמן לאהוב את עצמם, אז איך יהיה להם זמן
לאהוב את הסביבה, או את הסובבים אותם???

האם אנחנו באמת החיות התבונתיות ביותר בטבע? - אני בספק!

כל חיי אומרים לי, שאני חיה בחלומות, באשליות, שאני לא יכולה
לתקן את כל העולם, אבל אני לא רוצה לתקן שום דבר, אני בסך-הכל
רוצה, שהסביבה בה אני חיה תהייה נעימה לי, שזו תהייה סביבה,
שאוכל לאהוב את השהות שלי בה, ואוכל לאהוב את האנשים, הסובבים
אותי.

האם יתגשם החלום שלי?

אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת!

קיץ 2011