[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








והיום - סן חוזה, קליפורניה, עמק האש והדרך לחוות חואן אלפרדו
השלישי (המשך מהעונה הקודמת)
...."נראה לי שהלך המצבר" אמר לי חורחה הנהג תוך שהוא לועס עלי
קוקה ומעשן סיגר קובני זה עם זה
"מה מצבר?, זה סוס!" השבתי בספרדית בעלת ניב קטלוני, שלמדתי
במסעותיי ביבשת המודרנית
"אמרתי, נראה לי שהוא רעב!" ענה לי חורחה, והוסיף "מתי כבר
תלמד ספרדית?! יא גרינגו!"
הסתכלתי על פרדו הסוס, בעוד שחורחה בודק עם יש קצת קש בשק
היוטה שנשא עימו לכל מקום.
"איחא דה פוטה!" קרא, "לקחתי את השק הלא נכון!"
לא פלא, חשבתי בעודי מרוקן את השלפוחית על קן טרמיטים בצד
הדרך. הנהג המקסיקני שלי הכיר כל אבן לוהטת של עמק האש אבל בכל
מה שקשור ללוגיסטיקה... ובכן, זה לא היה הצד הטעים של הבוריטו
שלו...
"אח!" קרא חורחה. "עקץ אותי טרמיט!, ינעל עבוק! (בכל זאת הוא
למד ממני כמה מילים), בחיים לא עקץ אותי טרמיט!"
"אל פרמירו אלגו לה וידה" עניתי לו, מנסה לכבוש את צחוקי. בצד
יכולתי להבחין בפרדו צוהל בהנאה.
"יאללה, תפסיק לשחק, כבר נהיה מאוחר, צריך למצוא מקום לישון"
גערתי בו.
עלינו על פדרו ורכבנו על הדרך המאובקת לכיוון הכדור האדום
שנעלם באופק ככל שעבר הזמן, מתיר אחריו שובלים של אש בשמיים
הכחולים של אמצע אוגוסט.
"יש לך מושג לאן אנחנו הולכים?" שאלתי את חורחה.
"לבן דוד חורג מצד אימי יש פה חווה, אם זכרוני איננו מטעה
אותי, סניור, היא צריכה להיות פה מאחורי העיקול"
איזה עיקול לעזאזל יש במדבר הצחיח הזה??, תהיתי לעצמי
לא הפסקתי להשלים את המחשבה ותהום ענקית נפרשה מתחתינו, מותירה
אותי ואת פדרו הסוס המומים...

תמיד חשבתי, או קיוויתי יותר נכון, שביום לכתי אהיה חלק בהפקה
מטורפת שאף אחד לא ראה מימיו. מעין "היום השלישי" פוגש את
"גרמלינס" או "שר הטבעות" פוגש את "הגוניס" או....

"ע-צ-ו-ר-!-!-!"

שריקה רועמת נחרטה באוזניי, כשהד הצעקה התגלגל לימיני וצנח לפי
תהום הרעבה. בעומק גרונה, החלו התנים ליילל באכזבה ועיני
הנשרים שעל קירותיה הצטמצמו לכדי סדק דק ומאיים באומרם "חכה
חכה, עוד נתלוש ממך אוזן או שתיים".

"סניור, הבט!" קרא חורחה בעודו משלח אצבע מאובקת לעבר התלולית
הסמוכה.

צל של חיוך, תוצר של שפתיים אדומות, חמק מתחת לכובע הרחב של
הזר, שנראה לפתע בעל חזות לא רעה בכלל. מעיל עור משופשף הסתיר
במעט את שמתחתיו אך החצאית הארוכה לא הותירה מקום לספק.

"חורחה!, כמה פעמים אני צריכה ללמד אותך לרכב?"

"איזבל! סניור, זו איזבל!!!"

עיני פגשו את עיניו המשתהות של פרדו הסוס בעודו מנסה לשחזר את
התפנית המפתיעה שרק אירעה. "איזבל? ה-איזבל?" לחשתי לחורחה?
אבל כל מה ששמעתי בתמורה זו את צהלתו של פדרו ולפתע הבנתי
שחורחה כבר מזמן לא לידי.

"איזבל!" קרא חורחה ושניהם התחבקו וצרחו כמו ילדים מקסיקנים
קטנים שמצאו קוקאין ברחוב או קיבלו גרין קארד.

"אמממ.. הלו? מישהו מוכן להסביר לי מה לכל השדים והאמפנדוס
קורה פה?"

"סניור, תכיר... זאת איזבל, אישתו של בן דודי החורג מצד אימי
(למקסיקנים תמיד יש בני דודים חורגים), אנחנו מכירים מגיל עשר,
למדנו יחד בבית הספר על שם צ'ה גווארה בהאוונה כשהורינו היו
בשליחות דיפלומטית. היא לימדה אותי כל מה שאני יודע על סוסים
ואני הכרתי לה את בעלה, ששירת איתי בצבא הקובני, ביחידת
הגששים".

"גאוורה? שליחות? גששים?" מה לעזאזל??? מתי הספקת להמציא את כל
השקרים האלו רציתי לשאול אבל אז בעודי מרים את ראשי נתקלתי
בזוג עיני חתול בצבע ירוק שובב בהיר. ואני יודע שאין צבע כזה,
אבל זו הדרך היחידה שאצליח לתאר את עיניה בכתב - ירוק שובב
בהיר.

"מוצ'ו גוסטו, איזבל!"

היא לא לחשה בסתר את שמה, או צעקה אותו בקול, אבל באותו רגע
שפיה נפתח וגרונה נתן חופש לקולה, קרה דבר מדהים. משום מקום
החל לרדת מבול. כאילו המלאכים מבכים את היות אחותם בין בני
האדם.

"מהר! רוצו לחווה! אין לנו הרבה זמן!"

אין לנו הרבה זמן? תהיתי... חשבתי שגשם הוא ברכה במדבר. אבל אז
החלו להבזיק מסביבנו ברקים והאדמה החלה רועדת ורועשת בכל פעם
שאחד מקצות חרבותיו של האל נחתה לא הרחק מאיתנו, מותירה עוד
קקטוס שלא התמזל מזלו, מותך לצד הדרך.

"רפידו! רפידו!!!" האיץ בי חורחה בעודו רץ אחרי איזבל ופדרו.
היה יותר פשוט להשתמש בסוס פעם אחת לפחות לשם התניידות מהירה,
אבל כנראה שסוסים קודמים לבני אדם בצד הזה של כדור הארץ, לפחות
במה שקשור להתגוננות מפני סופת ברקים קטלנית.

הבזק אחת מימיני, עוד קקטוס מותך משמאלי ואני כבר רואה איך
הצ'ילי קון קרנה שאכלנו לארוחת הצהריים יחשב לסעודה האחרונה
שלי.

בין מבנה האסם שתחתיו הסתתרו כעת איזבל, חורחה ופדרו, לבין חצר
החווה שהיווה בעצם המדבר, הפרידו גדר עץ גבוהה, גדר תיל נמוכה
ותעלת בוץ. כעת לאחר שבירת שיא קפיצה לגובה באמצע סופת ברקים
במדבר, ופירוק גדר תיל שננעצה מסביב לקרסולי הימיני, נשאר לי
רק לעבור את התעלה. החלטתי על קפיצה. אין מצב שאני נכנס
למלכודת הבוץ הזאת ויוצא ממנה בחתיכה אחת חשבתי. מה יודע מה יש
שם בתוך העיסה הלא ברורה הזו..

עוד ברק כעס מאחורי,  הפעם כבר הרגשתי את ההדף. ומיד אחריו עוד
אחד ועוד אחד ועוד אחד, ואני כבר מרגיש כמו אחד מן הרעים שפקמן
רודף אחריו אחרי שהוא אכל מהכדורים הצבעוניים וכעת הוא
חסין-כל.

"מהר!" צעקה לי איזבל "תקפוץ לתעלה!"

לתוך התעלה? חשבתי, מה נסגר איתה?

אבל עוד לפני שניסיתי להיזכר איך אומרים "את בטוחה?" בספרדית.
נחת פגז של אור מאחורי ועפתי כמו האח החורג של סופרמן על סמים
ישר לעבר העיסה הדביקה.

איכס! היתה המחשבה הראשונה שלי מיד אחרי שמוחי ניתח את אשר רק
ארע והגיע למסקנה שבדיעבד, להיצלות על ידי ברק לא היה יכול
להיות בהכרח יותר גרוע

דודו החורג של חורחה הוריש לבנו את החווה כעשור לפני שגופי
החליט בפתאומיות לבצע נחיתת אונס באחת מהתעלות המקיפות את חצר
התרנגולות, כשהחליט שבמקום לגדל טבקו במדבר עדיף לגדל ז'יטונים
בוגאס. "יש לך מזל גרינגו" צחק חורחה, "עד לפני חמש שנים היה
לנו משפחה של תנינים שהתפלשה במקום שאתה נמצא בו כעת. דלה, צא
מהשוק ובוא אני אכיר לך את בן דודי" ולמרות שעיני היה מלאות
בעיסה דביקה, המראה של זוג עיני חתול ירוקות המלוות אותי בחיוך
כל אותה הדרך לבית, חקוק בזכרוני בבהירות מופלאה

שעה אחר כך הייתי עסוק בקירצוף עיסת הבוץ מעל גופי, כשעיני
החתול של איזבל לא יורדות לי מהראש, אולי בגלל שהיא התעקשה
ללוות אותי לחדר האמבטיה ולעסות את כתפיי עוד לפני שהמים
הספיקו להרים את הקצף מעל גופי. למזלי איזבל היתה עסוקה בלספר
לי איך איבדה את חברה הטוב ביותר במדבר ואיך נותרה לבד כל אותם
השנים. השילוב בין סופת ברקים, בוץ, מים חמים, טרגדיה ומסאז'
בהחלט גרם לי להרגיש תחושה חזקה מאוד של - עייפות. אבל לפני
שהספקתי לסגור את עיני או להאט את המצמוצים, פרץ לחדר חורחה
וללא שום גילוי קנאה או כעס על היותי נתון בין ידיה של איזבל
ונתן לי סינקו מינוטוס להעיף את עצמי למטבח לפגוש את בן דודו.

אצל שבט הקוארו נהוג כי האורח יושב בראש השולחן. כך לפחות
קראתי פעם בספר היסטוריה ישן. מצד שני הם גם נהגו לערוף את
ראשו של האורח במידה והאחרון היה רק נותן מבט חטוף באחד מנשות
השבט. לכן לא היה לי אכפת לשבת על השטיח בעוד השאר יושבים מטר
וחצי מעליי. זה עניין של כבוד אמר לי מאוחר יותר חורחה. ובן
דודו הוסיף, רק כדי שלא יהיו אילו אי הבנות...

לפני שנים לא מעטות, הוא מספר לי בנימה כאובה, כל האזור מהים
עד לרכס ההרים שבמזרח היה בשליטת הבריטים. עד היום הוא מגדל
גור אנקודות בצנצנת הסוכר למקרה שאחד מהכובשים הארורים יעיז
לחזור לבקש תה ממותק של אחר הצהריים. "מי שותה תה באמצע היום?"
הוא מוסיף, "גבר אמיתי מוריד איזה שט של טקילה ומיד מרוקן את
שארית הבירה מארוחת הבוקר.

אפרופו בוקר. מחר הולכים לצוד נמרים. השכמה בארבע לפנות בוקר.
"לילה טוב". הוסיף ונעלם מאחורי דלת המרתף שמתחת למדרגות העץ
הרעועות  

המשך יבוא







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלח את עמי!!!




כצית קטשינסקי
שומעת את תמי
בקריאה נואשת
לעזרה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/6/12 21:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן קלוסקי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה