לא בא לי לשבת עם כולם עכשיו, היה עדיף שהיינו נשארים בבית,
רואים סרט או מדברים - בשביל זה קיים יום כיפור לא? מצד שני,
אולי יהיו שיחות טובות במפגש הזה, יהיה לי משהו להגיד.
"היי חוג'", צפריר יצאה מביתה קורנת מאושר, לבושה בטרנינג לבן
שאיכשהו נראה חגיגי ביום הזה. צעדנו לספסלים בסוף השכונה. "מה
קורה?", עניתי, "את מוכנה לעוד מפגש יום כיפור טיפוסי?". "כן,
אני אוהבת את יום כיפור, אף אחד לא יכול לצאת אז כולם יושבים
ביחד", אמרה צפריר.

אולי יהיה בסדר, הרי כל השנה אני מבלה עם אותם שישה חברים
קרובים - לפגוש חברים שלא ראיתי זמן רב יכול להיות טוב.
במפגשים כאלה אני רגיל לשבת בצד ולצפות בכולם, כשיש לי מה
להגיד אני אומר - לפעמים אני אפילו מוסיף משהו לקבוצה - אבל
בד"כ פשוט צופה.
תמיד אהבתי לבחון מרקמים של קבוצות. לכל קבוצה יש מרקם משלה,
לכל חבר בכל קבוצה יש את התפקיד המסוים הלא כתוב שהוא פיתח
לעצמו. בכל קבוצה יש את האנשים הדומיננטיים, הם יכולים להיות
שם בגלל שהם שנונים, בעלי כושר ביטוי או יודעים להוביל שיחות
רציניות. לצידם המשתלבים - הם מגוונים בתפקידם בקבוצה. הם
מוסיפים לכל שיחה ולפעמים מובילים אפילו אחת, הם צוחקים וקצת
מצחיקים, כל אחד באישיותו מוסיף משהו לקבוצה. אני תמיד רוצה
למנות את עצמי על הצד המשתלב, למרות שלפעמים אני בספק אם אני
אפילו כזה. בתור מי ששותק 70 אחוז מהזמן, אני מרגיש יותר כמי
שמביט בקבוצה מאשר אחד ממנה. אפילו הקטגוריה השנייה מאיימת
עלי.

כמעט הגענו, "יום כיפור הא?", אמרתי לצפריר. "מעניין אם כולם
כבר כאן", הגענו לספסלים. רוב האנשים הגיעו, 14 חברים שמכירים
מילדות והתפצלו כל אחד לכיוונו. כולם חיבקו, לחצו לנו את היד
והתיישבנו. הצטרפנו לשיחה בין ואלטר לאיתי שאמר: "כל היום אתה
והאתיופים שלך - מה זאת העבודה הזאת? מה אתה? בוב
הבנאי?"."יאללה", ענה לו ואלטר בחיוך: "קודם תרוויח יותר משכר
מינימום ואז תדבר על בניה. "מה הפסדנו?", שאלה צפריר. "כלום",
ענה איתי "ואלטר חופר על העבודות בניה שלו". יעל שישבה ליד
איתי הוסיפה: "זה פשוט שהוא קצת גזען אבל נסלח לו על זה".
הבטתי בכולם, נראים בוגרים פתאום, חשבתי איך כולנו היינו ילדים
פעם, איך ישבנו באותה קבוצה, עם אותם אנשים רק שאז היינו בכיתה
ג' ועכשיו כולם לומדים, עובדים ובעיקר לא נמצאים כאן רוב
הזמן.
יעל הייתה הקרובה אלי ביותר כשהיינו ילדים ומאז תמיד יש לנו
עניין משותף אחד בשני במפגשים כאלה.
עומר ואיתי נראים כמו אותו זוג מתקוטט שהיה בעבר רק נראה שהריב
הפך מפיזי למילולי - עוקצנות מצחיקה שאף פעם לא נגמרת. סיפורים
זרמו בין כולם - מן שחרור שנתי של כל הסיפורים שצריך להשלים עם
טיפות של נוסטלגיה באוויר.

כיף לראות את כולם, ללא ספק - אבל איכשהו בתוך כל השיחות הללו
כמעט ולא יצאו לי מילים מהפה - נראה שאיבדתי את השיח עם האנשים
האלה בדרך, והמחשבות נערמו ככל שהשיחות התקדמו.
הערב המשיך, כולנו סיפרנו על העבודות שלנו, אח"כ שיחקנו קצת
קלפים, חלק המשיכו לדבר בקבוצות קטנות להשלים פערים. אני, יעל,
צפריר ואיתי ישבנו בצד.
"תגידי צפריר, מה את עושה עכשיו?", שאלה יעל. "אני בתל אביב,
לומדת אומנות באוניברסיטה", ענתה. "זה מעניין?", שאלה יעל, "זה
לימודים קשים לא? כמו שנקר וכל זה?". "לא", ענתה צפריר "יש כל
מיני מקצועות עיון, אבל זה לא נורא". יעל נאנחה, הביטה בכולם
במבט מלא עניין ובעיקר בי, אני שמרתי על ארשת פנים רגועה: "כל
אחד במקום אחר הא?" אמרה יעל, "את בתל אביב, אני ורויטל שנראה
לי מפסידה בקלפים שם עובדות באילת, איתי בסופר. חוג', אתה לומד
כבר לא?", "לא", עניתי "אני מתחיל עוד 3 חודשים פסיכולוגיה".
צפריר הביטה בי: "ממש מתאים לך", איתי הוסיף: "כן, תכלס מתאים
לך, אתה תמיד מדבר על דברים כאלה". "דברים כאלה?", צחקתי, חלק
ממבוכה, חלק מכורח התגובה. תמיד ראיתי את עצמי כמישהו שלא שמים
לב אצלו לדברים כאלה, מישהו כמוני שצופה רוב הזמן באחרים ולא
חושף את עצמו. "האמת שזה נראה פשוט מעניין, לומדים שם גם
פילוסופיה", עניתי. יעל התעניינה: "אתה אוהב פילוסופיה? זה
חשוב לדעת את הבסיס מהפילוסופיה". לב השיחה החל להתמקד בי:
"כן, האמת שזה טוב, אני יודע קצת על פילוסופיה מדברים שקראתי,
וזה מעניין, אבל זה תמיד נראה כמו נושא עם יותר מדי חומר".
"נכון, אבל תולדות הפילוסופיה נותן הרבה, אתה מכיר
פילוסופים?", שאלה יעל. "כן", עניתי "קראתי ספר על כל מני
פילוסופים, על כל אחד כותבים קצת, אז אני מכיר את סוקרטס,
אפלטון, יום - זה די מדהים האמת, איך זה קשור לכל כך הרבה
תחומים שונים". איתי חייך: "אז אולי תלמד פילוסופיה, יש בך את
החפרנות". צפריר חייכה בציניות לאיתי ואמרה: "כן ומה? הוא יהיה
פילוסוף? אין בזה כסף - לא שבאומנות יש אבל פסיכולוג זה מעניין
ויש בזה מספיק כסף". "צריך איזון", אמרתי, "פסיכולוג זה מן
איזון כזה בין משכורת טובה להנאה אבל הייתי לומד פילוסופיה אם
היה לי מה לעשות עם זה". שקט השתרע, נראה שהמשפט שלי חתם את
השיחה. רויטל, ואלטר ומתן שישבו בקבוצה אחרת הצטרפו אלינו,
הקבוצה גדלה.
"בכל מקרה - יש לי עוד כמה שנים כדי להפוך לפסיכולוג", אמרתי,
מנסה לשבור את השתיקה. הקבוצה גדלה ונראה שהפכתי ללב השיחה -
יצאתי מנקודת הצפייה? הפכתי לסוג השני של האנשים בקבוצה?
יעל חייכה אלי: "אתה בעצמך סוג של פילוסוף, לפחות ממה שאני
זוכרת מהשיחות שלנו". איתי הוסיף: "קצת שקט בשביל פילוסוף".
הייתי נבוך, אבל הייתי צריך להגיד משהו: "פילוסוף צריך גם
להקשיב, לא?". איתי חייך: "כן אבל שעה לפעמים אין לך מה
להגיד?". ניסיתי לחשוב: "תראה, להקשיב לבדיחות שלכם זה כיף,
למרות שאתם צולעים בזמן האחרון, אני זוכר ימי כיפור מטורפים
יותר", עניתי, מתחמק מהשיחה. "חכה, הלילה עוד צעיר", אמר
ואלטר. "אתה יכול להיות דיפלומט", פנתה אלי צפריר. "לא", הבטתי
בצפריר, "אני חושב שבאמת נולדתי להיות פילוסוף". יעל הסתכלה
עלי: "נולדת לזה? נשמע כאילו אתה לא רוצה את זה", הסתכלתי על
כולם, "לא קל להיות פילוסוף", אמרתי, אני חושב שגזרתי על עצמי
את השתיקה, חשבתי והוספתי: "אתם יודעים, אפלטון אמר פעם שלהיות
פילוסוף זה כמו להיות מת מהלך. כי אתה לא צוחק - אתה פשוט חושב
מה זה צחוק. אתה לא מרגיש - אתה חושב מה זה רגש, ואתה לא אוהב
- אלא חושב מה זאת אהבה". כולם שתקו, מפרשים בראש את מה
שאמרתי. חיפשתי איך לעדן את הדברים: "יצא קצת מדכא יותר ממה
שחשבתי". כולם חייכו, נשמתי לרווחה. רויטל התפרצה: "אתמול אני
וחבר שלי חגגנו שנה ביחד!", השיחה עברה, חייכתי, 'זה באמת נשמע
כמוני', חשבתי לעצמי, 'אני בכל זאת לא הסוג השני המשתלב,
ההשתלבות היחידה שלי היא הכרזה על חוסר השתלבות, אני מסוג אחר,
מאלה ששותקים, חושבים, מנתחים, פילוסופים. בלי לשים לב, נראה
ששייכתי את עצמי לקטגוריה השלישית בקבוצה, זה שצופה.