חסדייך תמו, גואלייך כילו זמנם.
אדמת גופך נתת, להרוותה דמעות ודם.
אהבתך, שאין מוסר בה, נתת לכל צמא חיק,
וגרעינייך פיזרת לכל עובר צוחק.

לא אוכל לנתק כמו לא אוכל לנגוע,
ערב רד עצב על עמק ומבוע.
ושפתייך תכיל בם וגרגר שוחק,
אהבתך נדמה, שאין בה עוד חושק.

העוברים בך בר, עת ידעו ייסור הוא,
רק פירות בשלים גמוע ובצור.
בהכאב לך קושי בכסות או דל מרגוע,
לא חזקו ידם בך כי ברחו מכאוב.

מאני לסלוח, מאני חזור.
מי שלא סבל בך עוד הרחק מזכור,
איך עוד בתול הנער,
את פרייך עדור.