הוא אוהב אותה והיא אותו והם חיים בתוך בקבוק, היא חיה בתוך
קופסא והוא בבקבוק, ויש להם נוף ותמונה וחצר, ושניהם חיים
ונשענים האחד על גבי השנייה והשנייה על גבו של האחד. ושתי
פנסים מאירים אותם ומציירים את עולמם מבעד אספקלריה בפני הקהל,
והם תלויים על תמונה על קיר לבן בחלל גדול והם תמונה חולפת והם
מבט חטוף ופסיעה ורגע ועולם קטן בתוך עולם גדול.
לפעמים הוא מוצא אותה ולפעמים היא מוצאת אותו. הוא מביט בחלון
ורואה אור נשפך על פניו ומצמצם את עיניו ומלטף אותו בחומו.
והזמן נמשך ונשפך, כך, כמו אותו האור, והכל סגור בתוך בקבוק
שאם ננער אותו ישליג בפתפותי שלג קטנים וינער את התמונה.
והזמן איטי והמחשבה נחה.האור מתחלף ברכות.היא לופתת אותו
מאחוריו ונצמדת אליו, והוא מביט קדימה בעיניים עצומות ומניח את
ראשו לאחור ופניו וגופו נופלים נרפים בה.
הם התמזגו לכדי ציפור, ועור אחד הקיף אותם. המקור נמזג לעין
והפיות התאחדו למעגל אחד שהוא חלק מזרימה מגוננת ומתגוננת. למה
השלכתה את הילדיי לתהום? קולותיהם מבעבעים בדמי, כמו שורש אני
קשורה בהם וצומחת מתוכם, ועכשיו אתה יונק אותי, אותם, בפי.

האלכסון שהכהה את פניי החדר, תחם את אגרטל הדם שזרם ונבע
בתנועה סמיכה מתמדת ומתוכו נזקף אנקול והוא לא מותיר אותי
שקט,
הוא מערבל את בטני, והדם, הדם זורם...
העיניים המשורטטות, החסידה המגוננת, הקווים המתמזגים עם משטחי
הצבע וכיווני הזרימה, והאדום הפועם בליבם, פועם ומתמזג, פועם
ומתמזג. היא ניראית כמו צל, כמו דמות.

הכומר אמר לי ללכת לווידויי. בווידויי הוא אמר הכל נחצה
לשניים. למטה ולמעלה, ימין ושמאל, קרוב ורחוק, הכל נמצא במראה.
הפוך ושלם, חצוי ומורכב. צמדים צמדים הם הולכים באותה התהלוכה
ונשפכים כולם לים גדול, בתוך בקבוק קטן שבו תמונה אחת של איש
ואישה והם רגע חולף של איש מתבונן.