מי בנה עייפות בעיניך ילד.
את ליבך טבל בשקט.
מי הצל נשמתך בקיום מקורה.
עיניים יודעות סבל וקיפאון עד חוסר חישה ודאגה
האם ימצאו שוב דרכן הידיים לחבוק טעם על לשון נמקה
לחוש אש מתוך הצינה.
במסע החיים נקוו בעיניי נחלי אכזב שהפכו אגמים דלוחים,
אני נאבקתי לזעוק את קולי למרחק גם כשהמרחק לא היה אפשרי,
צימחתי לי פרחים מעט, עצים גמדיים וקצת רוח התחלתי לנשוב,
אך מה הם עדיין עומדים בסיכון לחורבן הידוע זה לא כבר מכל
שטוב.
האם אצא מזה ילד, האם תשוב להאמין בדשא
מבלי לירא מהופכו לשדה קוצים.
האם הוא באמת יהא לירוק של נצח ועיניי יראו בלב פועם מתוך
חושים.
סוד רוחות הומה, אני גבעול שכוח.
חרז אותי הליל עשה בי שירו
ואני את שיר היום כבר לא יודע.
יום חצוב, יום מושרש, לדעת שמחת האומנות של הרוח ואת אור השמש
מנעם.
אני גבעול עדיין, במערה ודל האור המגיע מן הצדדים.
אני צד מאור ואת זאת לא רואים,
כאשר אני מתחיה מרגע של חישה צלולה
ונראה כאחד בין הרגילים.
לא ביקשתי שיגעון,
לא ביקשתי.
לא נראה לי אפשרי להיות אדם לא משוגע.
כי הקיום עצמו הוא שיגעון
והאדם את זאת בחכמה מרבה לשכוח.
התאבדות נראית לי הגיונית
בזמן האחרון אף גאונית,
כה שוטה נהייתי.
שאני הוגה במוות ותבונתי אובדת אחיזה בחיים.
והיא הלשון אשר זכורה לי טוב, לשון קוהלת המדבר מגרוני,
שח לי באוזן מיטב ההבל המזור של נמקי הלב.
ילד תלחם. קום ותפוס יתד. לאחוז. אולי לדקור שדי רפיון.
כל סיפור של עצב הוא מצב. גדלות הילד הוא בצחוק ומרי
בכל גורל שהוא עכשיו, בחכותו ויצירתו של אור מאיר בוהק.
כילד. שתה מקסם מקורך. האמן בכל חדי הקרן. דלה מקשב רצונך
את השמים.
אני ילד. ילד אבוד. הטילוני שמים לתעות בעולם. אני דולק עיניים
כבר שנים לא בטוח במאורן.
כל שארצה הוא בית יציב ואור של וודאות. לא של מילים. של חום
ותחושה, של נוחות אל מול סתרים. |