עד כמה שחיינו ממשיים
מה היא בכלל חשיבות הממשיות
בשעה שבמותנו לא נותרת כזו כלל
וכל שנותר בלכתנו הוא הרגש, הזיכרון שהשארנו מאחורינו
מחשבות, קטעי דמיון והגשמת משאלות,
רשמים שייוותרו באחרים לאחר התפוגגותנו,
זיכרון התחושות שהטבענו באחרים,
במבט מצטלב, בחיוך מקרי, בהושטת יד, בפעימת לב משותפת,
ברצון להיות.

האם מידת הצלחתנו בחיים נקבעת לפי מידת הממשיות
שהצלחנו לנכס לעצמנו במהלך חיים שלמים?
או שמא, כפי שאומר לי ליבי, ההצלחה האמיתית היא
מי יזכור אותנו לאחר שכבר לא נהיה,
בזיכרונו של מי נמשיך לחיות לאחר לכתנו?
למי נחסר, למי נאבד, מי ימלל אבדננו?

אני בוחרת ליצור, להגשים רגשות אני קוראת לזה
זוהי הדרך היחידה להמשיך לחיות לאחר חיינו
הדרך היחידה להצליח, היכן שהגשמי נכשל.
אני בוחרת ליצור, כי בלכתי זה כל שיישאר
פיסות קטנות מנפשי.

והאם זה משנה, מי ימצא ואם כלל יימצא כל אשר העליתי על הכתב,
כל המילים האבודות שהתאמתי לתחושות החמקמקות ביותר,
האם זה משנה, מיהו הקורא ואם בכלל קורא הוא,
ומבין, מבין מכל זה דבר?

איך אפשר בכלל להכיל את כל היופי הזה, שיש לעולם להעניק.
איך אפשר להבחין בין שלל הגוונים, המרקמים, הטעמים
בנשימה עמוקה פנימה אנסה להפנים את הכל, לא לשכוח לנצח,
לא לתת לעיוורון נפשי זמני לנצח את אשר רואות עיניי,
את כל הטוב הזה, את יפי העולם.

בלילות עולה הירח ואיתו הדמעות,
אני כבר לא כותבת לאחרים, עבור אחרים,
כבר לא שומעת בדמיון ביקורות, רשמים.
עכשיו זה לעצמי,
כי אי אפשר להיות בשביל כולם אם אתה אינך בשביל עצמך.
אי אפשר להמשיך לנשום כשלא נותר חמצן גם בשבילך.