[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
שבעה מדורים 3

ליד הרמזור הרביעי
מקבץ נדבות בעיר ללא שם מרכזי על הציר בין עכו לצפת. רבבות
בני-אדם שוטפים את השטח וזה יום גדול לכולנו, איך השתוללנו,
יצאנו מכלל שליטה, כי מי יעיז לשלוט בנו, בני-זונות פשיסטים,
אני תופס אותם אני קורע אותם, יש להם שלשלאות ברזל, את המוח הם
מנסים - לא יצליחו לכבול. רגע לנוח בין שאלה למשאלה, ריקודי-עם
וסמבה ורומבה רומנסה של וונציה, זה כל מה שיכול להיות כשהכול
הופך ורוד. רגילים לעונות כאלה של השנה, אין להם סטופ וזה מה
שמניע את תחלואי הנפש השונים בין אם אתה מתכוון לגור
בניו-זילנד או בקזחסטן. ברגע שבאה המהומה אנחנו מסתלקים. יש
לנו אופנוע רזרבי 4 על 4 רכב שטח תלת-מימדי שעושה את זה רך
ונעים על חולות ראשון-לציון. ראית איך הוא תפס אותו ועשה לו
והרביץ לו? זה מה שאנחנו היינו אמורים לעשות לו לא היינו
שפויים. זה צד אפור צבעוני של החיים. בין ימין ושמאל, בין חזק
וקשוח לבין רך ומפויס. אתה שמעת את הצבעים שניתזו מזה הטבח, הם
עשו בו לינץ'. כיכר אתרים ליד מכונת הקפה בצד של בית-שמש ליד
הרמזור הרביעי. תפסתי אותו בשיניים, הם לא נתנו לי צ'אנס
להתחמק. גזרתי את העיניים ודפקתי את הברכיים. זחלתי צולע לעבר
בית-שמש ומשם לקחו אותי באמזונס ממונע עד בית החולים המרכזי
ליד צפת, בניין מספר שבע. הם לא נתנו זמן להתחמק, הג'דננתי.
למשל, כך אמרתי, פה כל הזמן צועקים. אנחנו קשוחים. אתה לא תצא
לרחוב כשאין לך טיל כתף וכמה רימוני יד להגן על עצמך מטורפי
האדם. כך היינו אמורים לעשות לולא בא האיש הזה עם מכשיר מכ"ם
ממונע והתחיל לסרוק לכל עבר אחר תחמושת צבאית. זיוני-שכל,
אמרתי, ונתתי את נקודת הפתיחה לכל ההמולה בזעקה קורעת לב וכבד
ליד הפנס השבור איפה שדפקו מכות לשלמה והוא הלך לקנדה וחזר
בשקית גופות. על הבוקר הוא מביא לי את הג'ננה, על הבוקר, זה לא
פייר ולא הוגן, אני הולך לדפוק ל-בן משפחת האוגרים הזאת מכות
כמו לא ראה אור מעולם, זה צפוי, זה ראוי, זה מסכים עם כלל
הציבור הרחב, וזה בהחלט הולך יד ביד עם במבה ומקופלת. עשו בי
לינץ'? טבח. טבח לאור יום. גם אני מרוצה מאיך שהמדינה הזאת
מתנהלת כשמעלים את הרף ואין מים בברז ולא חשמל בקירות, והמונה
דופק עוד ועוד סיבה להפסיק להילחם במנועי גיהינום ולהתחיל
לשלוף אגרופים קצוצי קנה לעבר מכוניות ב.מ.וו שחונות לי כל
הזמן בשטח אסור על המדרכה, ליד השיחים, שם אני אוהב להשתין.
הבוקר הזה לא מביא איתו שום בשורות מהמכשיר המחורבן ואני מצליף
בכל מי שעובר לי בצורה מאוזנת מול העיניים ומגיש לי פחית בירה
קרלסברג קרה. זה לא לעניין, זה לא למקרה חירום, זה רק ניוון
חושים שמפותה ע"י גורמים אינטרסנטיים מרופדים בממון וגישה
לתקשורת. קרעת לי את הלב? זה לא הוגן לא פייר, אבל אנחנו ננצח.
יש משגר טילים בליסטי שעושה את זה רך ונעים ישר לבטן הרכה של
האויב. מי יגיד אני טועה? זמן גיהינום, הם אומרים, תתחילו
לפחד. "אני בא בחשבון עם מומחי ביטחון," וזה לא בריא לי
לעיכול. אז אם יש לך גרף שים נקודות, תמתח קווים, ותגיד לאן
הגענו ולאן אנו הולכים. כי אני מוצא את עצמי ביום שבת מוקדם
בבוקר מפגיז את חומות השתיקה במילים מטורפות, והאש לא תכבה,
והמעיין ימשיך לזרום, ולשוטט לאורך השדרה עם שקית גרעינים
ולפצח זה כיף-כיף-כיף.



קופת שרצים
"אתה יודע מי אני?" הוא צעק, "אתה יודע מה  עברתי?"
הוא באמת עבר הרבה, אנחנו יודעים, ויש לו ראש קשוח, הוא ראה
דברים. ואנחנו נרפים כמו ספוגים, והאיש שלנו אומר לו שצריך
לעשות את זה, וצריך... ואנחנו אומרים לו - אנחנו יודעים, אנחנו
מכירים, אנחנו זוכרים אותך עוד כשהיית קטן, רפה ומכוער, עקבנו
אחריך כל השנים, אנחנו יודעים מה עברת, מי היית ומה אתה עכשיו.
אנחנו זוכרים אותך כזה קטן.
העיניים של אל פאצ'ינו התרוצצו כמו במלכוד. התודעה שלי שהייתי
שם אחד הנרפים חדרה לתוכו, והייתי בתוך תודעתו, והייתי קצת
הוא. ואמרתי "טוב, אני אעשה את זה ותעזבו אותי!"
חדר גדול כמו אולם ספורט, כולה בריכה בתוך הרצפה, ורק מעט מקום
ללכת בצדדים. ואמרתי בזעם שיעזרו לי, וטרחתי איתם להעביר את
השטיח המגולגל הגדול שבתוכו הייתה גופה רקובה. מה אני צריך
את זה, נעשה את זה ושיזדיינו מ-פה, חשבתי. ואני אל פאצ'ינו, כל
הסרטים שלי קרו במציאות, ואני עברתי אותם והייתי אותם, אתם
יכולים לצפות ולדעת מה עברתי. "אנחנו זוכרים אותך עוד כשהיית
קטן..." אבל עכשיו אני לא קטן, אני טורף גדול וחזק..
הם הולכים איתי ברעד, מגיע להם שירעדו, אני צועק עליהם, ואני
עצבני. רגע לפני שאנחנו מגיעים לסוף עם השטיח הגדול שבתוכו
גופה רקובה, היא מאטה. מי זאת? היא לובשת לבן והשיער אסוף,
מביטה בי כמו לחדור לראש מה עובר עליו, מה הוא חושב, ויש לה
עיניים של עובדת סוציאלית בזמן משבר, או אולי פסיכולוגית או
פסיכיאטרית, והבת-זונה מאטה.
אני מצליף פעמיים על רגליה וצועק "מהר, זוזי כבר!" כמעט
הגענו, כמעט... והיא כמו שעון שמתחיל להיחלש, זזה כמו בהילוך
איטי והעיניים שלה לתוך הראש שלי, מוכות אימה ומנסות לנחש.
והשטיח מתפרק. אין גופה, יש מלאן גופות, שחורות, רקובות.
"היינו צריכים להעביר אותם." אומר ראש הנרפים. והם נוגעים בי,
הגופות נוגעים בי, ואני טמא. אני חושב שצריך יהיה הרבה
מקלחת...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני יודע? אולי
מדינה יהודית
תעזור"

הגורו יאיא
בשיחת חולין עם
הרצל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/8/12 13:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה