[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מומי מרקס
/
גרעין של אמת

גרעין של אמת בכל העסק הזה. כולם חושבים שהם צודקים. גרעין של
אמת מעוותת בעולם מעוות, אין פלא שכולם חושבים שהם צודקים. כל
אחד רואה את המטרות שלו בלבד, הן לא תמיד הולכות ביד עם מטרות
אחרות. כל אחד חושב שהמטרות שלו נכונות, או לפחות הרבה יותר
חשובות. כל אחד חושב שהוא מקריב הרבה ועושה הרבה והשני טועה
קצת. אז בסוף היום או בסוף הלילה אני יושב בבית מלא שתיקה
שצריך להחזיר לו את שמחת החיים. עכשיו הקירות אבלים על מותם.
סבא ואימא. אביו ורעייתו. ואני אתמול הסתפרתי כי אבא לא רצה
לספר אותי, לא היה אפילו תועלת במאמץ לבקש. הלכתי מעט חסר
ביטחון למול גברים חזקים, וזו שגרה שם ופה כבר איננה. חיילת
יפיפייה עסיסית וחושנית גוררת תיק נסיעות ואני יודע בערך מה
עובר לה בראש, קראתי בבלוגים של בנות גילה. והיא נראית ממש
כאישה, אישה צעירה, וחולשה יש בי, קשה שלא להביט בה. אבל אני
מתאמץ להביט קדימה, אני לא אנעץ עיניים, ואני הולך את הדרך
וצריך לעבור ליד פח האשפה הירוק כדי לעבור את הכביש. שוב, אני
חושב, אצטרך לספוג סירחון? סירחון מהפח זבל בבית שאני מקיא כי
אני לא מספיק להגיע לשירותים. סירחון כשאני שופך ת'זבל בפח
הירוק ליד הבית. סירחון או לפחות גועל כשאני עובר ליד חרא יבש
של כלב. כל הסירחון מהכפר שהייתי בו, על הדיר ועל גללי הבהמות
ועל החציר ועל הטרקטורים המסריחים מלאים בוץ. אז אני יושב אצל
הספר. אבא אמר פעם כשהייתי קטן מאוד "יש אחד מספר בבית שלו,
בוא נסתפר אצלו." מאז הוא תמיד היה בשכונה, החליף מספרות, אבל
תמיד בשכונה, בסוף כנראה מצא את הפינה שלו ואפילו בנה עוד
קומה. הילדה שלו הייתה פעם כ"כ קטנה, עכשיו היא אישה נשואה.
ואני יושב על הכיסא הזה, הרבה זמן לא באתי אצלו להסתפר, והוא
מרוב מיומנות, כבר מבוגר, מספר אותי עם יד שמאל בכיס.
נינוח-נינוח, כולם נינוחים כשהם לא מבינים מה הולך סביבם ולא
יודעים או יכולים לנקוט עמדה. רק צעיר אחד שעושים לו תספורת
מצחיקה עדיין מתעקש לפרשן את החדשות מהארץ הצפונית ואומר "זה
לא יכול להיות," ואומר "זה טירוף," ומנסה למצוא לזה עדיין איזה
הסבר הגיוני. והספר הזה, ממוצא סורי, בקושי אומר מילה, ואני
מבין אותו, אין הגיון בטירוף וחבל על הכוח למצוא לו הסבר.
אחריי נכנסים שני אנשים מבוגרים ממני, אבל בכל זאת הספר לא
ממהר. ועם מכונה כזאת קטנה שלא ראיתי קודם מגלח לי את הזקן
בדקה וחצי - שתיים, אפילו בלי שביקשתי. אני חושב שטוב
שהסתפרתי, לא רק נראה טוב יותר אלא העיקר כי חם. בבית אני
מתקלח וצריך לעשות את הכלים הכיור, אבל עוד רגע, עוד רגע, ויש
משברון קטן ביני לבין אבא. ואני יודע שאפילו שאני אולי מצליח
לכתוב עדיין, אני מרגיש שהשכל שלי מורעב ורוצה לאכול הרבה זמן
ובכמויות. אבל הצלקות בנפש מונעים ממני אפילו סתם להסתובב
בחוץ. אין לי עניין גדול בספרים כמו פעם, אני רק רוצה להתקלח
פעם בכמה זמן, לשתות משקאות קרים, לעשן, לשמוע מוזיקה. אני
קונה סיגריות במכולת ושני בקבוקים בירה שחורה. מישהי שדומה
למישהי, מאוד ממהרת, ואולי זו היא, אבל כבר לא אכפת לי. ממקלחת
למקלחת אני הולך, מתרטב ומתייבש. אין אף אחד או אחת שידברו
איתי. יש אנשים שכועסים עליי נורא, זו לא אשמתי. הבדידות שלי
והשתיקה שלי מפריעה להרבה אנשים בשכונה וכאלה שהכירו. יושבים
כמו מלכים על כיסא המלכות, לבושים גלימות וכתרים, ומחכים לנווד
המצורע שיבוא לקבל מהם נחמה, והוא לא בא. הם נעלבים. אני פועל
לנצל את הזמן לטובתי והם פועלים להעביר אותו כמה שיותר מהר.
אני פועל לראות כל דבר בדרכי והם פועלים לתת לו לחלוף על פניהם
ולהמשיך הלאה בכל הכוח לסוף היום. אני חי מערות לערות והם חיים
מ-שינה לשינה. הם חושבים שאני טועה, אני חושב שהם טועים,
ואנחנו אפילו לא מדברים על זה, רק מסתכלים אחד על דרכיי השני
בתימהון לא מובן. אני מרגיש מסורס בתוכי, ומנסה לתקן את עצמי,
ויש שאין להם סבלנות או שהם לא רואים שאני מנסה בכלל, ומלקים
אותי בעיניים ומילים. כאילו השלמתי עם מצבי. כמו שמדרבנים חמור
- יאללה, זוז כבר. האויבים הכי גדולים של האדם הם אלה שאוהבים
אותו. ואני מוקף כאלה.



אולי בערב, ככה בשש שבע, אני אלך לקניון ואקח את התרופות שלי
אם אפשר משם. אולי אקנה גם את הממיר של עידן + ואמשוך כסף
שיהיה לי מזומן. אבל כל זה לא בטוח. הנה היום התעוררתי כי אבא
שוב היה עצבני, לא בגללי, ורטן לא יודע למי, ואני התעוררתי,
והוא אמר ככה וככה והלך אחרי שתי דקות. ישר חיפשתי את המאפרה
ועישנתי שתי סיגריות, ולפני שגמרתי את השנייה הוא הלך. הכנתי
לי קפה, עישנתי, באתי לזה המחשב לבדוק מה ומי ומו, לפני שאתקלח
ואקח את התרופות - צריך קצת זמן אחרי הקפה, שלא אקיא. אומרים
לי תתאמץ - לא רוצה להתאמץ. אומרים לי תשתדל - לא רוצה להשתדל.
זה סתם בבל"ת מה שהם אומרים, כל מה שהם רוצים זה שהחיים שלי
יהיו יותר קשים. (אני קורא אתכם!) כל המשפחה כולל המורחבת
חוץ מאחי ואחותי האסלים מאימא ואבא, נולדו וגדלו בירושלים. פה
בירושלים פועלים על פי עיקרון נובל"ס. (נולדנו בשביל לסבול.)
כל אחד ימצא לעצמו איזה עינוי נפשי. קשה לך? יופי. אתה אחד
מהחבר'ה. אל תחייך יותר מדי. אל תגיד החיים יפים. אחרת משהו
איתך לא בסדר :) ראיתי אדם עם מכונית קטנה חדשה ירוקה. הוא יצא
מהמכונית, איש גדול אבל לא נראה חזק, עם משקפיים ומבט עירני,
אוחז בקבוק מים ולוגם ממנו בדרכו ברחוב. אני הסתכלתי על
המכונית ועל האיש. שמעתי ש-רק גאונים בוחרים למכונית שלהם צבע
ירוק, מן קטע כזה. והוא באמת היה נראה לי עם ראש, ולא חולמני.
הביט בי למה אני מתעניין במכונית ומביט בו. המשכתי בדרכי.
כשהייתי קטן רציתי מכונית לבנה פורד סיירה, היא נראתה לי חזקה
ויפה. אבל זה היה בתחילת שנות השמונים, והיום אפילו על אופניים
אני לא יודע לנסוע. "בטח שתהיה מבוסס," אמרו לי, "הרי מה חסר
לך." אבל לחיים דרכים משלהם, וזה לא נראה כמו שדמיינת כשהיית
ילד. האנשים מופרעים, גם אני מופרע, והחומריות נדחקת לכל מיני
שיגעונות, אפילו אצל אמידים ביותר. ילדים נשארים לרוב ילדים עד
יום מותם, אין דבר כזה כמעט "אדם מבוגר במאה אחוז." מכונית זה
צעצוע. עבודה זה הכרח. מנסים לצקת משחק ושעשוע בכל דבר, שיהיה
כיף. אין כמעט בן-אדם "רציני" במאה אחוז. החיים עצמם הם דבר לא
רציני. אבל לא ידעתי את כל זה כשהייתי ילד. ורציתי פורד סיירה
לבנה כשאהיה גדול.

באמת אני לא רואה הרבה טלוויזיה כבר שנים, אז תפסתי הזדמנות
והתנתקתי מה-לווין. לא הייתה סיבה לשאול את אבא אם זה בסדר,
ידעתי שזה מה שהוא רוצה, הוא רק חיכה שאני אעשה את המעשה. אז
עשיתי מתישהו, כשצצה הזדמנות, כשהתקשרתי אליהם בקשר למשהו מאוד
שולי וקיבלתי שירות "חופר" וחובבני. אפילו בעקבות השיחה,
במהלכה, נדפק לי הממיר. אז אמרתי תודה רבה, אין לי כוח למשחקים
שלכם, תעשו טובה לשלוות הנפש שלי ולכיס של אבא, ונתקו אותי.
"זה שינוי גדול," היא אמרה בטלפון, "תחשוב על זה, אולי תעשה
הקפאה בינתיים," נתקו אותי, נתקו אותי, נתקו אותי, התעקשתי. לא
היה לה סדק כמעט להשחיל מילה. גם ככה דפקתם לי את הממיר, אני
אשחק אתכם בתופסת ואחכה לאיזה טכנאי? שלום, אני הולך אולי ממש
היום בערב, קונה עידן +, רואה מה שיש שם, זה מספיק לי, ולא
צריך את יונק המוחות והכספים מהראש שלי ומהכיס של אבא. אבא
עובד קשה בשביל הכסף, אני בקושי צפיתי, אז מה הטעם? "אתה לקוח
וותיק," היא ניסתה לטפוח לי על האגו. "כן," אמרתי, אבל אני
מוותר על המדליה.

אבא העיר אותי כי דיבר לעצמו עצבני, אבל לא נורא. אפילו שהיה
לי חלום טוב (שאני לא זוכר), ישנתי טוב, התעוררתי רענן. שתיתי
קפה עם כמה סיגריות ובאתי לזה המחשב לראות מה ומי ומו. מישהו
מקניט אותי - "תשבצים מחדדים את המוח, לכתוב זה סתם לזרוק
מילים," אתה תפתור תשבצים, אני אכתוב סיפורים ושירים. מישהי
אמרה לי - "כתיבה זה לא רציני, תחפש עבודה רצינית שתכניס כסף,"
כמו מה? "אפשר לטגן המבורגרים במזנון," ולאחר רגע היא נתקלת
בספר על מדף הספרים שלי, "ווואייי.... יש לך ספר של רם אורן!
אני חולה עליו! אפשר להשאיל ממך? בבקשה..!" שנים טחנה לי את
המוח כמה אני עלוב שאני מעשן. מה מתברר? כל הילדים שלה, ארבעה
בנים במספר, מעשנים. כולכם רעש וצלצולים. "פה נובל"ס," אומרים
לי כל הירושלמים. לכו להזדיין, אני לא חונכתי כאן, אני מהכפר.
אתם נובל"ס, אני סבביישן.    







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך שנפלו
התאומים
רצתי אליהם
וחיבקתי אותם
חזק


אמא מודאגת


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/7/12 12:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה