אימא הולכת לישון כל בוקר ב-4. היא מתעוררת בסביבות 5 בערב,
והולכת שוב לישון ב-9. אז מתעוררת ב-1 בלילה והולכת לישון עד
4.
כשהיא ערה בחמש עד תשע היא שוכבת במיטה ומסתכלת על התקרה. היא
מעשנת סיגריות, והמבט שלה קרוע. אני אוהב להציק לה באותו זמן,
היא נבהלת בקלות. אני רואה טלוויזיה והיא בוהה בה, לא משנה מה
משדרים. כשהיא מתעוררת באחד עד ארבע היא באה אליי למיטה ונותנת
לי נשיקה על המצח. יש לה מבט מטורף ורעב, והיא נראית כמו חיה
טיפשה ומטורפת. אני פוחד שהיא תהרוג אותי בשנתי, אבל אני נרדם,
כי אני עייף, ואני קטן. היא מפשפשת במקרר ואוכלת מאכלים קלים
בלי להשקיע בהם. אז מסתובבת כל הלילה בין שירותים למרפסת,
מעשנת סיגריות, צופה בחלון, מאזינה לרחשי השכנים.
אני וכל הילדים משחקים כנופיות שבויים עם בסיסים ברחובות של
השכונה. אנחנו מקימים בסיסים, ובו מיני גרוטאות שאספנו. אנחנו
מנסים לגנוב את הגרוטאות מהבסיס של הכנופיה היריבה, והם מנסים
לגנוב לנו. לפעמים אנחנו תופסים שבוי, לפעמים הם. כשיש שבוי יש
מלחמה עליו. הכנופיות נכנסות אלו באלו לבסיסים, וזה הופך קצת
למן משחק תופסת בשטח קטן.
בבית-הספר אני חלש וחושבים שאני טיפש. אין לי זמן לעשות
שיעורים, אין לי כוח למורות, אני חושב על הבית, ועל אבא ש-כל
לילה צועק על אימא שהיא פדלאה. אמרו לי שאימא חולה, אז אני
מחכה כבר שנים שתהיה בריאה. אמרו לי שהיא חולה בדיכאון לידה,
מאחי הקטן, והוא כבר בגן. אני לא אוכל טוב, אין לי ויטמינים,
אני אוכל ארוחה מבושלת פעם בשבוע ביום שבת, ודג ביום שישי. כל
שאר השבוע אני אוכל כריכים. הילדים מרביצים לי בבית-הספר כי
אני לא מתערבב, והבנות מתעלמות. מישהי אמרה שהיא שונאת אותי.
אני יושב כל היום בכיתה על כיסא לא נוח, מתנדנד, וכואב לי
הגב.
כשאני בא הביתה אני מחליף לפיג'מה ורואה את הטלוויזיה החינוכית
והאוניברסיטה הפתוחה. אני שומר טוב על לוח השידורים בעיתון,
ואם הוא נעלם אני נכנס לפאניקה ועצבים, צועק ובוכה. אני אוהב
לראות את הסרט של יום שישי בטלוויזיה. יש שם קאובויים
ואינדיאנים. לפעמים אני כל-כך עייף שאני כמעט נרדם באמצע הסרט,
אבל אני מחזיק את העיניים שלי פקוחות חזק-חזק כי אני רוצה לדעת
מה יקרה בסוף. פעם הלכתי בטעות לבית-הספר ביום שבת, לא הבנתי
למה הוא סגור וריק, עד שמישהו אמר לי. לפעמים אני שוכח לקחת את
אחותי מהגן, והיא כועסת. אני אומר לה שבחופש-הגדול נעשה כיף,
אבל אני מבלה אותו כל הזמן עם השכן שלי, והיא רואה טלוויזיה
וכועסת. פעם אני וחבר שלי הלכנו למוזיאון וגנבנו קולה.
אבא קונה לי מסטיק בצורת סיגריה בתוך חפיסות, ואני שם בפה
ומדמיין שאני מעשן כמו אלן דילון. לפעמים אני יושב ורואה
בטלוויזיה את "עמוד האש" על השואה, ויש שם הרבה ערימות של
אנשים עירומים מתים, וחיילים שהולכים בשורות, ואיזה איש מטורף
עם שפם קטן שצועק בשפה מצחיקה. אני וחבר שלי למדנו ממישהו
לעשות אולרים ממקלות של ארטיקים. לוחצים על כפתור והלהב של
הארטיק קופץ. מישהו לימד אותי לקפל את הרגל ולמתוח מתחת לברך
כדי שייראה כמו קוס. זה הגעיל אותי. לפעמים לוקחים אותי
לבית-כנסת, אבל אני לא יודע מה עושים שם. אני לא יודע מה החזן
קורא, ואיזה עמוד, ואני לא מבין מה כתוב. אני רוצה ללכת, אבל
לא נותנים לי, כי אז אני אהיה ילד רע. כשהלכתי לקנות ארטיק
נכנסה בי מכונית.
 
21 בספטמבר 2010