אם אי פעם מצאת את עצמך יושב ברכב ונוסע בלי מטרה, סימן שהגעת
למקום נמוך". במילים אלו נזכר לפתע רועי. המשפט נקלט באוזניו
לפני כמה שנים טובות באחת מההרצאות באוניברסיטה. הוא לא ממש
זכר מי אמר את זה ובאיזה הקשר, אך מסתבר ששמר אותו טוב
בזיכרון, וכעת היה יכול מבעד לרעד ולדמעות ששטפו את עיניו,
להיזכר בו ולגחך מפאת האירוניה.

את החשבונות מול בית החולים הפרטי סגרה אירית, אמא של הדס.
"את האלף עכשיו ואת הארבעת-אלפים ישירות לרופא" אמרה המזכירה,
ואירית הוציאה מכיסה את המזומנים שהכינה מראש. בינתיים הדס
עמדה במסדרון בוכה, לפעמים בקול רם כי חשבה שמגיע לה, ולפעמים
גל של בושה תקף אותה וניסתה להחניק את הבכי. "בואי" הגיעה
אירית והצמידה אותה אליה, "עוד מעט כל זה יהיה מאחורייך".
כששתיהן עלו במעלית, הדס לקחה אתנחתא קלה מהבכי ולגמה מהמים,
"זה מצחיק" היא לפתע סיננה, "שלא משנה כמה ינסו לעשות את בתי
החולים יפים ומטופחים, הם תמיד יהיו מקום מנוכר". אירית בתגובה
חיבקה את הדס ונתנה לה נשיקה על המצח, בסתר ליבה היא כל כך
חיכתה שהדס תיכנס לחדר הניתוח כדי שתוכל גם היא לקרוס.

"תראה" אמר עוזי לרועי באחד מהביקורים בקיבוץ, "כל המטעים
האלה, שלי". רועי לעומת זאת, שאף פעם לא הבין את הגאווה של אבא
שלו לגבי המטעים, נאלץ להעמיד פני נלהב. זה היה כבר כמה שנים
טובות אחרי שהוריו נפרדו, והדבר האחרון שרצה לעשות באחד
מהביקורים המעטים שלו זה לגרום לאבא שלו להרגיש מגוחך, אז הוא
ניסה לשתף פעולה. אמנם אותו שיתוף פעולה עמד במבחן בארבע וחצי
בבוקר יום למחרת: "רועי קום" ניער אותו עוזי. ורועי, שלא הכיר
את השעה המשונה, שאל בבהלה מה העניין."הולכים למטעים" אמר עוזי
שהיה כבר לבוש ומוכן, ורועי, שהביע את חוסר עיכול הסיטואציה
בצורת הירדמות לסירוגין, זכה לניעורים חוזרים ונשנים עד שהבין
שהדרך היחידה לשמור על היחסים עם אבא היא לקום.

"בן זונה" התיישב רפי, אבא של הדס, ליד אירית המתייפחת. "מצאת
חנייה?" היא שאלה תוך כדי ניגוב הדמעות. "בן זונה" הוא הנהן עם
הראש וחיבק אותה, "שאני אביא לשתות?"- "לא זה בסדר" היא ענתה
והמשיכה באותה נשימה- "סגרת עם עורך הדין?"- "כן, הוא אישר שיש
לנו קייס חזק"-"טוב, קודם שתעבור את הניתוח בשלום..." נאנחה
אירית ורפי בהה בה בתמיהה. "אני לא סתם מודאגת..." היא ענתה
למבט שלו. "אירית, הם מוציאים את זה בלי התערבות של סכין אחת
אפילו...""בכל מה שיש הרדמה כללית יש סיכון, ובבקשה אל תקרא
לזה 'זה' בסדר?"

את הזיכרון הבא רועי כמו חקק בהילוך איטי- מעדר עולה לשמיים,
חתיכות של בוץ ניתזות כלפי מעלה, ואז בתנועה חדה המעדר יורד
ונפגש עם הקרקע. השמש עוד לא זרחה ורק הציפורים צייצו. הגב
החסון של עוזי האשים את רועי בחוסר המרץ, מה שדרבן אותו לנעוץ
גם כן את המעדר באדמה ולנסות לחקות את אביו בצורה טכנית. אמנם
לאחר מספר דקות קור הכלבים של הבוקר התפוגג, הזיעה התחילה
להצטבר וחוסר הכושר נתן אותותיו- רועי החל להתנשם בצורה מהירה
ושטחית, דמעות של עייפות ירדו מעיניו, וכשהנשימה נהייתה כבר
בלתי אפשרית הוא הפסיק כשגוש אבן בליבו. "תמשיך!" צעק לו אבא.
הוא ניסה עוד קצת ושוב נשבר, הדמעות של העייפות נמהלו בדמעות
של תסכול ולאחר דרבון נוסף מצד עוזי, שעדיין השקיף עליו עם
הגב, רועי זרק בבת אחת את המעדר הצידה ונפל על הקרקע. "לך
הביתה" הרים עוזי את המעדר מבלי להישיר מבט. זו הייתה הפעם
האחרונה שרועי ראה את אבא שלו.

"תראי לא כדאי לגדל ילד לתוך משפחה חד הורית" אמר ד"ר פז. בדרך
כלל הוא לא נוטה לייעץ ברמה הפסיכולוגית, אך כשראה שגם הדס וגם
אירית צמאות לכתף סמכותית להחלטה, נתן את דעתו בכל זאת."זה
יפגע בסיכויים שלה להיכנס להיריון בעתיד?" שאלה אירית."99%
סיכוי שלא, ברפואה אין 100%".שקט מילא את חלל החדר, רק נקישות
שעון הקיר נשמעו, כל העיניים הופנו להדס שהייתה צריכה לקבל את
ההחלטה הסופית. היא לא ידעה למה יהיה קלון גדול יותר, אך ידעה
שמצב הביניים הנוכחי לא סובל דיחוי. השיניים שלה חרקו, הלסתות
שלה כאבו, והזמן, יחד עם העולם כולו, הלך וסגר עלייה."אני
מרגישה רע, אני מרגישה כל כך רע" היא בכתה כשיצאה מד"ר
פז."הדסוש שמעת מה שהוא אמר..." חיבקה אותה אירית, "את בחורה
צעירה בתחילת שנות השלושים, בשנה הקרובה את תמצאי מישהו חדש
וכבר תהיי שוב בהיריון, את תראי..."-"אני כל כך מאוכזבת"
המשיכה הדס, "כל כך רציתי"..."אני יודעת חמודה שלי, אני
יודעת..."

זה כבר היה הלילה השלישי ברציפות שרועי לא ישן כמו שצריך. הוא
היה מסתובב בעבודה סהרורי, אומר שהוא חולה, ומאידך מסרב להצעות
המנהלים שילך הביתה לנוח. הדבר האחרון שרצה זה להיות בבית.
בסיוט החוזר שהיה לו הוא חלם שהדס מגיעה הביתה עם זרדים
ומכניסה אותם לחדר שהם ייעדו לתינוק, רועי כל הזמן ניסה לזרוק
חזרה את הזרדים מהחלון, אך בכל פעם שעשה זאת הדס נכנסה עם כמות
גדולה יותר של זרדים, ובכל פעם הוא התעורר מהחלום כשהיא מצליחה
בסופו של דבר לבנות קן ענקי. הוא שקל על לדבר איתה על הנושא
אבל הוא הרגיש כל כך חסר אונים מול האושר והסיפוק שלה, שהדרך
היחידה שיכל להוציא את שעל ליבו הייתה דרך הזעזוע-"תקשיבי" הוא
אמר ברצינות תהומית וחיכה ששקט ראוי ימלא את חלל החדר, "אני לא
רוצה את הילד".הדס לא צעקה ולא בכתה, השתיקה שלה לא הייתה
רועמת וגם לא עצובה, אלא שתיקה מנוקרת וחיוורת, מהסוג שנפל בין
הכיסאות של מאגר הרגשות. "אני חשבתי שאני אתרגל לרעיון, אבל
אני לא..." המשיך רועי."אז מתי?" שאלה הדס לנוכח העובדה שהם
נשואים כבר ארבע שנים."אני לא יודע אם אני אי-פעם ארצה" הרכין
רועי את הראש. באותו לילה הוא כבר עזב את הבית.

"דופק 80 ויורד, סטורציה 98" הכריז הרופא המרדים. "תקרבי בבקשה
את שואב האבק" קרץ ד"ר פז לאחת האחיות וזאתי קירבה את המכשיר
האימתני שיונק את חלל הרחם. "בסדר..." מלמל הד"ר לעצמו וביקש
שיעבירו לו מלקחיים. "דופק 87 סטורציה 96, מוסיף עוד הרדמה"
סובב הרופא המרדים בעדינות את הידית ורשם לעצמו בטופס את
המדדים. בינתיים בחדר ההמתנה הופיע על המסך שמטופלת מספר 240
נכנסה לחדר הניתוח. רפי ואירית חיזקו את אחיזת הידיים ואירית
הניחה עליו את הראש. "כל הסיפור הזה הוא כמו ניצחון המוות על
החיים " היא נאנחה-"אני מבין למה את מתכוונת" הנהן רפי והוסיף
עוד כמה קללות עסיסיות."ידעתי שרועי מפחד מכל העניין הזה של
ילדים, אבל לא עד כדי כך..."-"זה כבר לא עניין של פחד... זה
מעבר... כל הפרסונה הזאת של 'מים שקטים חודרים עמוק' היא
אשליה. אנשים כמוהו הם הסוג הכי מסוכן... השריטות שלהם באות
לידי ביטוי ברגע האמת. חוץ מזה אל תשכחי את הסיפור של אבא
שלו"-"זה לא חייב להיות קשור"-"ילד שפלסטינאים רוצחים את אבא
שלו במטע, לא יכול שלא לגדול עם חורים שחורים בנשמה, במיוחד
כשזה קורה בגיל צעיר "-"אז אם ככה אולי מזל שכל זה התפרץ
עכשיו, כשהיא עוד צעירה ויכולה להתחיל מחדש...?"היה עדיף שזה
היה לפני שהכניס אותה להיריון, חשב לעצמו רפי, אך בכל זאת אמר:
"כן.. אולי באמת כל זה לטובה..."

ופתאום הוא נרדם על ההגה והתעורר שני נתיבים ימינה, צפירות
מכוניות נשמעו מכל עבר, ובתנועה חדה הוא החזיר את הרכב לנסיעה
ישרה. במקום להיבהל הוא היה כל כך מרוצה מהעובדה שנרדם, ולו
לשנייה, שבמהירות הוא הוריד את הרכב לשוליים, לקח את הכיסא
אחורה וסוף סוף יכול היה לזכות בכמה דקות של חסד.

מעדר עולה לשמיים, חתיכות של בוץ ניתזות כלפי מעלה, והגב של
אבא שלו מאשים אותו בחוסר היעילות. היד מורידה בכוח את המעדר
לקרקע, וחתיכות הבוץ שוב עפות לכל עבר כמו בהילוך איטי.
"תמשיך!" נשמעת צעקה, ואותו גוש אבן קרה שוב יושב בלבו, הוא
רוצה לבכות אבל לא מצליח. היד של אבא שלו שוב מעלה את המעדר
לשמים ושוב מורידה אותו לקרקע. "אבא" קרא רועי, אך עוזי לא
התייחס והמשיך לחרוש את השדה. "אבא!" הוא קרא שוב וזרק את
המעדר על הקרקע. בשלב הזה עוזי הסתובב והתקרב אליו במהירות
כשעיניו נוצצות מכעס. "תקשיב" אמר עוזי בקול נמוך ומאיים ממרחק
אפס, "תתחיל לחרוש את השדה..."-"אבל אבא..." ניסה רועי להשחיל
משפט-"אבל אבא, אבל אבא!" צעק עוזי בחיקוי מזלזל, הרים את
המעדר מהקרקע והושיט לו אותו. "תתחיל להיות גבר! תפוס את
המעדר, חזק, בשתי ידיים, ותפסיק למלמל!!". רועי עמד דום מול
העיניים של אביו, שכמו חדרו לו לתוך הנשמה. הידיים המחוספסות
של עוזי אחזו את המעדר בצורה כל כך חזקה ועיקשת עד שהורידים
הכי קטנים בצבצו מהן, לרגע היה נדמה שרועי משתכנע, אבל אז,
בפתאומיות שהפתיעה אפילו אותו, הכל התהפך. לקח לעוזי מספר
שניות להתעורר מחוסר ההכרה ולירוק את חתיכות השיניים. המעדר של
רועי היה מכוסה בדם, כמו הפנים המעוותות של אביו. "איך אתה לא
מתבייש..." התנשם עוזי, "איך אתה לא מתבייש".

"סטורציה יורדת, דופק 115"-"תן עוד הרדמה!""אני לא יכול! אני
במינון מקסימאלי!""לא טוב..." מלמל ד"ר פז וזיעה קרה כיסתה את
פניו..."סטורציה 50, דופק 130!""זריז עירוי דם!!! להפסיק
שאיבה!!!""סטורציה 35, דופק 150,

נשימה מהירה ושטחית""אני אבא שלך!" צעק עוזי תוך כדי ניסיון
קימה איטי, ועוד מכת מעדר בתחתית הגולגולת השכיבה אותו חזרה.
רועי גלגל אותו על הגב והתיישב עליו. עוזי התחיל לבכות.
"תפסיק, בבקשה!"-"כן, תכאב..." לחש רועי בהתענגות, ואז תלש
מהערוגה עליה שכבו 10 גזרים ובמהירות התחיל לדחוף אותם לפה של
עוזי. "הנה שישה גזרים, כמספר הילדים שלך, וקח עוד שלושה כמספר
הנשים שלך". עוזי החל להכחיל תוך שהוא מוציא אנקות כאב מהפה,
"שקט" אמר רועי וקם ממנו, ולפתע דממה. רק הציפורים של ארבע
וחצי בבוקר מצייצות, השמש עוד לא זרחה ואת הקור המקפיא רק עוזי
הרגיש. הוא הסתכל על רועי ברעד מבעד לדמעות, המבט שלו היה
מפוחד, אך בו זמנית גם מלא הערצה, רועי הרים את המעדר לשמיים,
חתיכות של בוץ ניתזו כלפי מעלה, ובתנועה מהירה הוריד אותו אל
הראש של אביו, ואז התעורר כשהוא בוהה בתקרת הרכב. רעש המכוניות
נשמע מהכביש המהיר, לקח לרועי זמן להבין איפה הוא נמצא, ופתאום
הוא התחיל לעכל, ויחד עם העיכול אותו גוש אבן שהכיר מילדות
התיישב לו באזור הלב, והחל ללחוץ עליו יותר מתמיד. "מה עשיתי!?
מה עשיתי?!" הוא צעק בקול רם, "זה חייב להיות הפיך! בבקשה
שיהיה הפיך!". מבט לשעון הראה לו שהדס כבר אמורה לסיים את
הניתוח, אבל הוא לא היה מוכן להשלים עם זה. הוא התניע את האוטו
ונסע בידיעה שהוא יכול להיהרג בתאונה, מה שאולי יכול להיות
הפיתרון הטוב ביותר. הוא עבר רמזורים אדומים, נסע נגד כיווני
התנועה, ובסוף הגיע אל בית החולים. ד"ר פז יצא בסערת רגשות
מחדר הניתוח והתחיל ללכת במסדרון כשבליל בלתי נשלט של מחשבות
ממלא את ראשו: "איך זה הגיוני? מה יגידו? איך יסתכלו עליי?".
הוא ראה את ההורים של הדס עומדים חיוורים בקצה המסדרון. איך
הוא יוכל להסביר להם את מה שהוא לא מסוגל להסביר לעצמו? את
הדבר הכי הזוי שעולם הרפואה היה יכול לדמיין. "אני לא כל כך
יודע איך להגיד לכם את זה" הוא נעמד מולם, "אבל הגרידה נכשלה".
מה? שאלו אירית ורפי במבטם. "ניסינו הכל, הפעלנו את השאיבה
בלחץ מירבי, מבלי להסתכן בניקוב רחם, אבל העובר לא יצא"-"רגע
והדס בסדר?" אירית מיד שאלה."היא תהיה בסדר, היו מעט סיבוכים
סביב התהליך, אבל היא בהתאוששות עכשיו"-"זאת אומרת שהיא תוליד
את הילד?" "יש כל מיני אפשרויות נוספות, אבל אנחנו נדבר על זה
מעט מאוחר יותר... כמובן שלא תחויבו על הניתוח". וכך ד"ר פז
הלך בצורה תימהונית חזרה לתוך חדר הניתוח והשאיר את ההורים של
הדס מבולבלים במסדרון.

"כאן" אמר רועי ונעצר, "תחזיק את המעדר חזק בידיים, בדיוק
ככה...""אבא, למה אנחנו שותלים רק עץ אחד?""על מה עוד חשבת?"
שאל רועי בחיוך."על לשתול הרבה עצים...""כשתהיה גדול תשתול כמה
עצים שתרצה חמוד, את העץ הזה אנחנו שותלים בשבילי".מעדר עולה
לשמיים, חתיכות של בוץ ניתזות כלפי מעלה...  סוף.