[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שים רובין
/
אריה מנחושת

צעדתי נמרצות בדרך היורדת מהטכניון לשכונת זיו. זה הסמסטר השני
שלי כאן ואני חושבת שההלם הראשוני פינה את מקומו לסקרנות
והרפתקנות. למרות הלימודים המעיקים ריח החופש לא עוזב לי את
הנחיריים. כל יום אני מגלה בעצמי עוצמות חדשות ויכולות
מפתיעות. התכוונתי בכלל ללמוד ארכיטקטורה אבל בגלל כל מיניי
סיבות טכניות לא הצלחתי להתקבל, ואבא שלי הצליח באמצעות הלחץ
האובססיבי שלו לשכנע אותי להרשם לפקולטה למדעי המחשב כי הוא
שמע שזה טוב. הרגשתי את הולם הלב, ואת התחושה הזו בגרון ובבטן
שיש לי כשאני הולכת לקראת 'לא נודע' וכשיש בי ציפיה. הדרך לא
נראתה לי ארוכה למרות שכבר צעדתי בה כרבע שעה. חשבתי מה אני
אגיד כשאדפוק בדלת והוא יפתח. חשבתי מה הוא יגיד כשהוא יראה
אותי עומדת שם. הוא ישמח? הוא יופתע? הוא יתרגש? אני אגיד לו
שאסור לו לעזוב, ושחבל, ושיהיה לי חסר. לא, אני לא אגיד שיחסר
לי, זה יביך אותי. וחוץ מזה הוא יודע לקרוא אותי ולהכנס לי
למחשבות. אני נבוכה רק מהמחשבה שאני אעמוד תכף מולו ואצטרך
להגיד משהו. גשם החל לטפטף. אני מזרזת את צעדיי, מהורהרת
עמוקות בסיטואציה שצפויה להתרחש בעוד מספר מצומצם של דקות.
הנה, נראה לי שהגעתי - חנקין 70. אני יורדת במדרגות ומקישה על
הדלת משמאלי, שיש עליה שלט "עומר טל" ומתחתיו "אורנה ברוך".
אני לא שומעת אף רחש מהצד השני, רק את הלב שלי שמחליט להלום
חזק יותר. אני מקישה שוב על הדלת, ואחר לוחצת על כפתור הפעמון.
אין שם אף אחד. אני קצת מאוכזבת אבל יש בי גם הקלה מסויימת.
ליד הדלת תלוי פנקס ומחוט שצמוד אליו משתלשל עפרון. אני כותבת
"היי עומר, באתי לבקר. מיכאלה." ואחר מסתובבת וחוזרת באותה דרך
בה באתי.
עברו מספר ימים שעומס הלימודים והעבודות שנדרשתי להגיש בהם היה
כה גדול עד שהעניין כולו נשכח ממני. ביום רביעי שהיה יום
הלימודים הכי עמוס שלי חזרתי ב20:00 בערך לחדרי ומהכניסה
למסדרון של הביתן במעונות ראיתי שפתק משתרבב מתחת לדלת. מיהרתי
סקרנית. "הייתי כאן, עכשיו תורך. עומר". חייכתי. הוא בא לכאן.

עברו מספר ימים, הנטיה הזו שלי לדחיינות בטיפול בעניינים שאני
לא מרגישה בטוחה בהם שוב באה לידי ביטוי, עד שבאחד הימים
ציפיתי בהתרגשות לסיום יום הלימודים, ומיד בתום השיעור האחרון
מיהרתי החוצה ושוב צעדתי. הפעם ראיתי כבר מרחוק שהחלון מואר.
הלב הלם כל כך חזק שיכולתי לשמוע רק אותו. שוב ירדתי במדרגות
והקשתי על הדלת. מבפנים נשמעו קולות של דיבור וצחוק. אולי אני
באה בזמן לא כל כך מתאים? אני שומעת צעדים קרבים לדלת, וכבר
עומר עומד מולי. מחייך. כרגיל יש לו סיגריה ביד.
"היי, חיכיתי שתבואי, לקח לך קצת זמן"
"כן, הייתי קצת עסוקה, אתה יודע"
"בואי, הכנסי, אני בדיוק מכין שניצל ופירה. אכלת משהו היום?"
וכבר אני נשאבת פנימה, מובלת ע"י הריחות הביתיים שמופצים
מהמטבח. אני יושבת ליד השולחן והוא מגיש לי צלחת עמוסה בפירה
ובשניצל וגם קערית עם סלט מלפפונים. בדלת המטבח מציץ ראש
מתולתל "שלום, אני אורנה"
"היי, אני מיכאלה" אני מחייכת במבוכה
אני מבחינה במבט הבוחן, וחושבת שאולי הם יותר משותפים, אולי
סתם אני מנסה להידחף כאן למשהו שאין לי בו מקום.
"אז מה, מה קרה שהחלטת לבוא לבקר אותי?" הוא קוטע את המחשבות
וההתלבטויות שלי.
"ראיתי שהפסקת לבוא ללימודים ואלחנן אמר לי שהחלטת לעבור
למסלול אחר, וחבל, אז רציתי לנסות לשכנע אותך להישאר"
הוא גיחך ואמר "אין סיכוי, זה ממש לא בשבילי כל המחשבים האלה,
נראה לי שאני עובר ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה. היום כבר
הלכתי לברר את התנאים שם"
נעצבתי, חשבתי שאולי לא אראה אותו יותר, ודוקא בזמן האחרון
הרגשתי שקורה ביננו משהו, והוא ממש התחיל למצוא חן בעיני.
כמובן שהעידוד של חברתי הטובה רויטל עזר כאן.
"הלכתי לבקר את סימה הגרושה שלי אתמול"
"איפה היא גרה?"
"בירושלים"
"איזו עיר מדהימה, אני כל כך אוהבת את ירושלים"
"אנחנו יכולים לנסוע לטייל שם פעם ביחד. אני מכיר את העיר כמו
את כף ידי. גרתי שם כמה שנים"
ביחד, ניסע, איזה כיף, בטח שאני רוצה. אסור לי להראות נלהבת
מדיי.
אני מחייכת "כן, כן, בטח, אפשר לקבוע. עוד חודשיים יש את חופשת
המבחנים ואפשר למצוא שם זמן"
הוא יושב קרוב אליי, אני מרגישה את הביסים מחליקים באיטיות
בגרוני. אני מרימה את העיניים מהצלחת ומבחינה בעיניו הנעוצות
בעיני והוא מחייך. אני מחייכת בחזרה.
אני מקשקשת על הקורס במבנה נתונים ועל העבודות הקשות שיש להגיש
בו. והוא מעשן בשקט. פתאום הוא אומר: "את יודעת, עד עכשיו לא
הבחנתי כמה את יפה, ופתאום זה כמו הפציע"
לחיי בוערות, אני חושבת שעורי הכהה לא מסגיר אותי אבל הוא כבר
ממהר ואומר:
"איזה חמודה, איך את מסמיקה ככה"
ואני מחייכת אליו מאוזן לאוזן ולא מסוגלת להגיד כלום.
"יאללה בואי, אני רואה שסיימת כאן עם האוכל, בואי נעבור לסלון.
קפה או תה?"
"תה בבקשה, חצי כפית סוכר"
אני מדליקה את הטלוויזיה, חדשות. מדברים שם בדרמטיות על כך
שתפסו מרגל. עומר בא עם מגש ומתיישב לידי.  "מה הם אמרו, איך
זה התגלה לתקשורת?"
"כשהביאו אותו להארכת מעצר הוא כתב על היד שלו פרטים שגילו את
עניין החטיפה שלו לתקשורת"
"איפה הוא כתב?"
אני מרימה את כף ידי על מנת להדגים לו את העניין, וכבר ידו
אוחזת בכף ידי, והוא נושק לה בעדינות. לבי מפרפר. אני מריחה את
ריח הסיגריות נושב מפיו, מעורבב בריח האפטר שייב שלו. עיני
נעוצות בטלויזיה, אני נבוכה מכדי להסתכל אליו, עד שהוא מתקרב
ואני מסובבת קמעא את הראש ופוגשת את שפתיו.

כעבור חודשיים באוטובוס לירושלים אני מתחילה להרגיש שאני
נחנקת.לא יודעת עדיין להסביר את זה לעצמי אבל התחושה היא כמעט
פיזית. אנחנו נוסעים למוזיאון ישראל. אני מאוד אוהבת
מוזיאונים, והטיול הזה מספק לי דרך טובה להתרענן ממבחני הסמסטר
הקשים שכמעט הסתיימו. כל הדרך הוא אוחז בידי וזה נעים לי, אני
חושבת. אני מניחה את ראשי על כתפו והוא אומר "תראי כמה אני
מוכן לעשות בשביל להיות איתך. לנסוע לירושלים שאת יודעת שאין
לי זכרונות נעימים משם, ואפילו לנסוע איתך בסוף השבוע
להורייך". ואני נזכרת במפגש המעיק בינו לבינם, בהתנגשות של
התרבויות, במשפטים שאמי לחשה לי כשגילתה שהוא מבוגר ממני בכמעט
עשור. וגוש המועקה הכל כך מוכר לי חוזר למקומו במרכז גרוני.
אני מחלצת את ידי מידו, משעינה את ראשי על החלון ועושה עצמי
מנמנמת. יש בי תחושה מעורבת של כעס ומועקה וגם חשש. עומר לידי
כותב שירים. הוא אומר לי בזמן האחרון שאני המוזה שלו ואפילו
הוא הקדיש לי כמה שירים ששמרתי בקופסת המזכרות והמכתבים שלי.
אני מרגישה שמצב רוח של שתיקה מתחיל לעטוף אותי ואני יודעת שזה
לא סימן טוב. למרות זאת, היום היה מהנה. ביקרנו במוזיאון ואחר
כך בעיר העתיקה, וניגבנו שם חומוס באיזו סימטה, וגם ביקרנו
במדרחוב ובמרכז העיר, ובלילה כשהמתנו בתחנה המרכזית לאוטובוס
שיחזיר אותנו לחיפה הרגשתי שאילו יכולתי להימלט ממנו באותו
הרגע הייתי עושה כך.

כעבור שבוע סבא שלו נפטר. לא ראיתי את עומר כמעט כל השבוע. הוא
היה עסוק עם כל מיניי עניינים משפחתיים. כשנפגשנו הוא מיהר
לחבק אותי אליו ואני הרגשתי כל כך אהובה ומחוזקת. "הנה מתוקה
שלי, הבאתי לך כמה מתנות מהעזבון של סבא שלי" הוא אחז בידיו
בשקית ענקית ואני הרגשתי כמו ילדה קטנה שסקרנית לפתוח את
המתנות שהיא קיבלה ליומולדת אבל היא יודעת שלא מנומס למהר עם
זה. "הבאתי לך ספר אדריכלות מתחילת המאה The Modern House In
America"
"איזה יופי, תכתוב לי הקדשה"
והוא אוחז בעט מהרהר קמעא וממהר לשרבב מספר שורות. אחר מושיט
לי את הספר, וממתין נבוך לתגובה שלי.
אני מחייכת ופותחת את הספר בדף הראשון:
"למיכאלה שלי!
סתם מתנה של יום חול מעזבונו של סבא.
הספר ישן (1940) ותראי איזו אדריכלות "מודרנית"
עם המון אהבה
עומר"
התרגשתי. הרגשתי מאוד שייכת ורצויה. לבי גאה. חיבקתי אותו חזק
חזק ולחשתי לו באוזן "תודה"
"חכי, יש פה עוד" והוא הכניס את ידו שוב לשקית ושלף מתוכה
ריקוע נחושת ממוסגר של אריה שואג. גם זה היה נראה דיי ישן
ומרשים.
"ואוו, כמה מתנות, איך אתה מפנק אותי, תודה, תודה, תודה,
תודה"
""זה מתנות?! עוד מעט יש לך יומולדת, אני רוצה לקנות לך שעון
יפה, ובטח גם נתחתן מתישהו בקרוב אז אולי זה ייחשב לי כמתנת
אירוסין"
"נתחתן? על מה אתה מדבר? אתה צוחק נכון?"
"לא, אני רציני, למה את מופתעת?"
ואני כבר לא עונה, אלא רק מרגישה את האזיקים על הרגליים והחבל
על הצוואר ואת תחושת חוסר האונים שקצת השתחררתי ממנה לאחרונה.
"למה השתתקת?"
"לא, כלום, סתם"
ואחר כך במשך שנים היה הרגע הזה נזכר אצלי ברגשות מעורבים, אבל
תמיד הוא לווה בתחושת מחנק ומועקה.

עבר עוד חודש ועוד כמה ימים ואני כבר חיפשתי את הסיבה לצאת
מתוך האיחוד הזה. לא היה בי ספק שעומר מאוד טוב אליי, אבל גם
ידעתי בבירור שאני לא יכולה להשאר שם יותר. נעלם לי החופש וזה
הרגיש כמו שנגמר לי האויר לנשימה. בסוף, פשוט נעלמתי לו יום
אחד. זה היה טרום תקופת הטלפונים הניידים, ובמעונות לא היו
טלפונים בחדרים, כך שהיה לי דיי קל פשוט להעלם ולא להגיב
לפתקים הרבים שהוא השאיר לי ליד הדלת, ולהודעות האהבה הנואשות
שהושארו בבית הוריי. לא ידעתי אפילו להסביר לעצמי למה זה כל כך
נורא לי ולמה אני מתנהגת אליו בצורה כל כך מנוכרת, אבל היה
ברור לי שעדיף לי כך. אחר כך ניסיתי להיות ידידה שלו אבל הוא
כמובן היה כבר פגוע מדיי ולא היה מוכן לדבר איתי כלל. ואני,
אני במשך שנים כאבתי על שהשלכתי איש כל כך יקר וטוב מחיי במקום
לדבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"שרשה לה-פאם
ראה דרכיה
וחכם!"


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/6/12 19:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שים רובין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה