שטה ספינה על פני מים סוערים
פעם אל לב ים ופעם אל סלעים.
מבקש הקברניט לנווט הספינה
אל איים רחוקים, על פי המפה.
האיים הירוקים הנם ארץ מובטחת
בהם מתנהלים החיים בהרחבה ובנחת.

שולח קברניט ידו אל משוט
ופתאום, שוד ושבר, צרחות וזעקות:
"איך תהין? מה זה היה?
מעולם לא העז כך קברניט
לנהוג ת'ספינה".
ומי זה צורח כך מלוא כל גרון?
ומי זה זועק ומלין על עלבון?
אההה.. אלה הם נציגי מלחים
שאת עלבונם הם בזעם תובעים.
וכך הם דורשים וכך טוענים:
"מעולם עוד לא קרה כדבר הזה,
מעולם לא העז קברניט ספינתנו
להזיז את ההגה ללא עצתנו.
לא יקום ולא יהיה!
לא היה בספינתנו כזה מחזה!
לא להתייעץ עם המלחים?
להזיז על דעת עצמו משוט וההגאים?"

וכדרך של שגרה, בשבת,
על אחד הסיפונים מתיישב פרלמנט.
ברדיו שברקע שרה נינט.
שבת נעימה, השמש זורחת
והדיון מתנהל עם תה ומרקחת.
דנים הם בנחת בזה המקרה
ובמה שהיה ובמה שיהיה.
וכמו תמיד גולשת השיחה במהירה לרכילות.
על אשתו של הקברניט ועל בני ביתה.
"לא פלא" אומר מתדיין,
"שהקברניט הוא כזה פרד עוין.
אם הייתם יודעים מה ששמעתי
על אשתו, על לבושה ועל בניו
לא הייתם כלל מתפלאים
לפשר כל מעשיו"
"כן" אומר מתדיין אחר,
"גם כל קציניו מלחכי פנכה הם,
וכל רצונם להסתופף בצלו,
כי הרי הוא מרעיף הוא עליהם
ממיטב טובו וכספו...."
"ותראו איך לבוש הוא ועל איזה כסא הוא יושב.
נראה בעליל שרק את עצמו הוא אוהב"
וכך מועלה הקורבן לעולה
ומסקנה מתגבשת על קו פעולה:
מכתב (כמו תמיד) יצא בבהילות לכוווולם.
למלחים לנוסעים ולכל בני ביתם.
ושם במכתב בהטעמה ובזעם
יידרש לנהוג בספינה כמו פעם.
נדרוש זאת באופן חד ובהיר
נשוט רק לכיוון עליו הוחלט
בסיפון א'תחריר.

והספינה שטה על פני מים סוערים
פעם אל לב ים ופעם אל סלעים.
בדופן יש חור והמים זורמים...

וההמשך...
ייכתב באחד הימים.