עכשיו אני כל כך מבינה אותה, מיואשת, מחוסרת כוחות, פשוט
מוותרת ובוחרת שוב לא לחיות. רואה אותה בעיני רוחי, חלשה,
מתפרקת, נשברת. וכל כך רוצה אותה קרוב לצידי, למלא תקווה, או
לקחת ממנה את כל היאוש הזה. אפור עכשיו בחוץ, העונה האהובה,
המלנכוליה בשיאה, האהבה שהתייאשה, האוויר שהתאדה, הכח שאזל לו
ונמחה מעל פני האדמה. וחוסר ההיגיון ששולט בעולם שלנו כאילו
כבר לא ניתן לעצירה. מקווה שאולי בשנה הבאה, בתקופה חדשה-ישנה,
עזובה, בודדה, חלשה, ולבסוף חזקה, איתנה, ותמיד בתקווה מחודשת
למצוא אהבה.