כשהייתי קטנה, בחצר של הבית של סבתא שלי היה פסל.
הוא תמיד היה נורא מלוכלך אבל זה לא היה ממש מפתיע. גם אני
הייתי מלוכלכת אם הייתי עומדת כל יום מתחת  לגשם, מתחת לשמש,
מתחת ליונים.
הפסל היה של נערה צעירה, אבל שלא כמו כל הפסלים שראיתי כשגדלתי
ונסעתי וראיתי עולם, הפסל הזה לא היה נוגה.
הנערה בו לא נראתה כאילו היא מהרהרת באהוב האבוד שלה, שאולי
הכירה ואולי היא רק חולמת עליו.
היא גם לא שכבה פרדקן עם כיסוי בד עדין, מסתיר בדיוק את מה
שצריך להסתיר.
בשערה לא היו קלועים ענפים וגם לא חלומות.
היא לא החזיקה זר פרחים או זר זרדים ושום כלבלב לא ישב
למרגלותיה.
הנערה הזו ברחה. שערה, שקפא בזמן, כמו התבדר ברוח שתמיד נושבת
ותמיד עומדת בדיוק במקום.
עיניה מלאות אימה ופניה ריקות מהבעה.

כשהייתי קטנה שאלתי את סבתא פעם מי זו הנערה שם. היא אמרה לי
בפשטות שהיא החברה הכי טובה שלה.
סבתא כבר לא זכרה כל כך טוב ואני הייתי בגיל שבו שאלתי לא כל
כך טוב.
אני לא שאלתי מספיק, היא לא ענתה מספיק ובמרווח שבין כל המילים
שלא נאמרו, כבר אין את מי לשאול.
פעם ראיתי את סבתא מלטפת את הפסל ולוחשת על אוזנה של הנערה
"זייט מיר מוחל" שזה סליחה ביידיש, שגם אותה לא מספיק אמרתי.
בפעם האחרונה שראיתי את סבתא היא הייתה כחושה ורזה. השיער
המטופח שלה, שהיה תמיד צבוע עד לקצה השורש, היה לראשונה לבן
לגמרי. היא שכבה מעוותת במיטה בבית האבות שלה, צל של הסבתא
שהייתה לי פעם. סך העצמות שלה כמו לא יכלו להכיל את האישיות
שלה, שהלכה ונעלמה ונשכחה ממנה, אבל לא ממני.
אני לא יודעת למה, אבל הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא הפסל
ושאלתי אותה. ממה היא מפחדת, החברה שלה? ממה היא בורחת?
בתוככי העיניים הכבויות נדלק אור קטן. כמו בית שחוזרים אליו.
"זו החברה הכי טובה שלי. קוראים לה מיקיילה. פעם, לפני שעליתי
לארץ המלך מידאס התאהב בה. הוא רצה לגעת בה, רק פעם אחת.
מיקיילה ברחה, הכי מהר שיכלה, אבל מידאס רצה ללטף אותה." סבתא
הפסיקה לרגע. היא נאנחה אנחה עמוקה. "למלכים יש מין תכונה כזו,
שאם הם רוצים משהו הם משיגים אותו, גם אם הם יישרפו בלהבות של
עצמם, גם אם הם ישרפו בלהבות את כולם". סבתא עצמה את העיניים
לרגע וכשפתחה אותם שוב, האור שהיה שם כבה. ידעתי שיותר פרטים
אני לא אשמע.
הבית הישן כבר לא קיים. את הפסל לקחו ממזמן. וגם את סבתא.