את נזכרת ברגעים שגרמו לך להתאהב בו, הכל מרגיש עמום ומרוחק.
את יודעת שהכל קרה, אבל זה מרגיש כאילו לא באמת היית שם, כאילו
כל השלוש שנים האלו הסתכלת מהצד, הסתכלת על האהבה שלכם מהצד.
"יפה לך שמש", הוא מחייך חיוך גדול ומסיט קווצת שיער מפנייך.
זה יום אביבי שמשי עם רוח קלילה, ממש יום מושלם. את עומדת
מולו, קטנה ממנו בראש, גופיה לבנה שנדבקת קצת מהחום. זה היה
רגע כזה שיכלת לראות שהוא מתאהב בך, מבלי שיגיד כלום, אחד
מהרגעים הקטנים האלו, שכבר אי אפשר לספור.
עכשיו את מבינה שהרגעים האלו לא הספיקו לך, לא היה בו מספיק
בשביל להכיל את הנפש החצי שבורה שלך, את הלב המורכב וההססן
שלך. הוא היה בחור טוב מדי, ממוצע מדי, רגיל. בחור שאמא שלך
הייתה רוצה שתביאי הבייתה.
אתמול שכבת עם מישהו שכל מה שהיה ביניכים זה גוף. אפילו נושאי
שיחה בקושי יש ביניכם. גוף חום וגוף לבן מתמזגים בחיבור פיזי
מושלם, אבל חוץ מזה אין כלום, רק גוף.
אהבה זה קיצוני מדי ורק גוף זה קיצוני מדי, אז איפה את עכשיו?
לאן את הולכת מכאן? נדמה לך שכשתעלי על מטוס כל המחשבות האלו
יישארו כאן מאחורייך. את מחכה ליום הזה אבל את גם מפחדת ממנו
פחד מוות, כי מה יקרה אם במקום שכל המחשבות האלו שלך ישארו
מאחורייך, את תקחי אותן איתך? את מפחדת שכל יום שתהיי רחוקה
מהבית, כל מחשבה קטנה או גם בינונית תתנפח לבלון גדול גדול
גדול עד שהכל יתפוצץ לך בפנים ואת תשתגעי מגעגועים או מחרמנות
או מחרטה, או שפשוט כל כך תרצי הבייתה מבלי לדעת בכלל מה
לעזאזל יש שם. אבל עכשיו את יודעת שאת חייבת להתרחק, לטוס, קצת
לברוח, להבין שהעולם שאת מכירה והכרת עד עכשיו כל כך קטן, בעצם
כמו בועה שכבר צריכה להתפוצץ, כמו המחשבות שלך שלפעמים מרגישות
כמו פצצת זמן מתקתקת, כמנו השעון הביולוגי שלך שפתאום בגיל 21
מתחיל לחשוש לעתידו. לימודים? חתונה? ילדים? לאכול בריא? מתי
מתחילים את זה? חייבים??
את רוצה להישאר באי וודאות לנצח, או שבעצם את רוצה שהיא תיפסק
עכשיו והכל יהיה ברור כמו בשלוש שנים האלו איתו, שהכל היה כל
כך ברור עד שהבנת שאת מסתכלת על הכל מהצד. אז כלום בעצם לא היה
לך ברור, אז זאת הייתה אהבה בכלל? אולי זה סתם היה שכנוע עצמי,
כי כשאתה מתרגל לבן אדם אחד כל כך קשה ללכת ממנו. כל מה שאנחנו
רוצים זה מישהו לישון איתו, לקום איתו בבוקר, לאכול איתו, לתת
לו מתנות, להקשיב ושיקשיבו, להגיד אני אוהב ושיגידו גם אני,
רוצים את כל הסיפור, התמונה הגדולה. ילד ילדה בית משפחה קריירה
מינוס בבנק אוטו יד שנייה, רגע זה בעצם ההורים שלי שנפרדו
וחזרו ויותר רע להם עכשיו אבל הם לא מסוגלים ללכת אחד מהשני כי
כשאתה מתרגל לבן אדם אחד כל כך קשה לך ללכת ממנו. זה כל מה שהם
רצו, משהו דמוי אהבה, אבל אולי הם חיו בשלושים שנה של שקר.
מה עדיף? שלושים שנה לבד, או שלושים שנה של אהבה שקרית? ואם
מישהו יענה לזה עכשיו הא ישקר לעצמו? כי זה כל כך טמון בנו,
צריך למות עם מישהו, לא לבד, זה עצוב למות לבד. או שבעצם זה לא
עצוב למות עם מישהו שלא אוהבים? ומה זה בכלל משנה כי גם ככה
מתים אבל על זה כנראה חושבים כל החיים.

תמונות שנחרטו לי במוח לאחרונה: נשיקה מלוחה, שיערות בחזה מעל
הראש שלי, "להחליף סדינים?", "לא אכפת לי שהיא שוכבת עם מישהו
אחר", שיער בלונדיני מתבלגן בתוך הידיים שלי, בירה ועוד בירה
ועוד צ'ייסר ועוד בירה, לקום ולשכוח הכל. סמיילי בהודעה, לחישה
ארוכה באוזן, נשיקה רכה ומצמררת, נשיקה בולעת וסוערת, נשיקה
קצרה וקופצנית, נשיקה בלחי שרוצה להתקרב יותר ועוד מיליון
נשיקות, אבל חיבוק אחד שנחרט לי בלב. חיבוק אחר שזוכרת רק קצת,
עוד כמה ימים כבר יישכח.

את יושבת עליו כמו בפעם האלף ומתחבקים שעה ארוכה ואז מתנשקים
וישנים ביחד ואז את קמה לבד והולכת משם לבד ואת יודעת שיותר את
לא חוזרת, פעם אחרונה שאת שם, סוגרת את הדלת מאחורייך מבלי
להסתכל בכלל ושלום להתראות.
הוא מדליק לך נר, הוא מדליק לך סיגריה, הוא פותח לך בירה, הוא
מכין לך קפה שחור, הוא מסיע אותך הבייתה, הוא מזמין אותך לבוא
אליו ואז גם מישהו אחר מזמין, אן דן דינו, את מי בוחרים.