[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלדר דדון
/
נקמה - ההתחלה

רעש התרמיל הפוגע ברצפה היה רועם עף יותר מרעם הירייה שקדמה
לו. הוא קיפץ מספר פעמים על מרצפות השיש, ואז החל להתגלגל,
נעצר במרחק מספר סנטימטרים משלולית הדם הארגמני שהכתימה את
הריצוף היוקרתי. רעם נוסף נשמע, כדור נוסף עזב את בית הבליעה
של אקדח השטייר הקומפקטי. תרמיל נוסף קיפץ על הקרקע, מתגלגל
ומחפש מקום להיעצר בו. רעם שלישי נשמע, רועם אף יותר מקודמיו,
ותרמיל שלישי חיפש את מקומו על הקרקע הלחה מדם. נדמה היה כאילו
העולם כולו נדם, ורק רעם היריות הוא זה שהפר אותו, מפלח את
הדממה כמו סכין.
זה יכול היה להיראות כמו רצח והתאבדות. בעל טוב לב שסבל
מהתמוטטות עצבים, תקע לאשתו ולבנו כדור בין העיניים, קלט את מה
שעשה, וסחט את אקדחו כשזה מוצמד לרקתו. זה יכול היה להיראות
ככה, אם היה אקדח בזירה המעיד על כך שממנו בוצע הרצח. ואם שלוש
הגופות המחוררות לא היו קשורות לשלושה כיסאות מטבח, פיותיהן
חסומים במסקנטייפ.
סירנות נשמעו מרחוק. דלת הכניסה נפרצה וחבורת שוטרים במדים
התפרצו פנימה, אקדחיהם שלופים. הם סרקו את הבית, אך לא מצאו
דבר. מי שלא עשה זאת נעלם הרבה לפני שהגיעו.
סי ישב בחדרו במלון וצפה בטלוויזיה.
חדשות השעה שמונה תמיד היו אירוע מעניין. נראה היה כאילו
התקשורת חיפשה צרות לדווח עליהן, ובמידה ולא מצאה כאלו, יצרה
כאלו. רק אתמול בלילה צפה בכתבה על רצח שביצע לפני כמעט שנה!
המשטרה שחררה את החשודים האחרונים בפרשה, ונשארה ללא קצה חוט.
איזה מחדל.
סי לא חשש מהמשטרה. למעשה אף אחד לא חשש. כל ילד יכול היה
לדקור את חבר שלו למוות, וכל עוד דאג לא להשאיר ראיות מיותרות,
או עדים, לא היה סיכוי שהמשטרה תמצא אותו. הכישרון היחיד שהיה
להם, היה עצירת כל רכב שנראה על הכביש בימי שישי לאחר חצות,
וביצוע בדיקות אלכוהול. לפחות בזה הם הראו תוצאות.
למעשה, לא פעם שעשע את סי המחשבה, כי הסבירות שמס הכנסה ידפקו
על דלת ביתו וידרשו את חלקם על כל ה"עבודות" שביצע ב-5 השנים
האחרונות גדולה בהרבה מזו שהמשטרה אי פעם תעלה על עקבותיו. הוא
טעה האם יעזבו אותו לאחר שישלם, או שיאלץ לעבור חקירה ארוכה
במטרה להבין מהיכן הגיע כל הכסף.
אך מחשבה משעשעת זו תמיד עוררה מחשבה אחרת, משעשעת פחות. החשש
כי אחד מראשי משפחות הפשע יצליח אי-פעם למצוא את העובד העצמאי
הזה, שמבצע עבודות ניקיון לאזרחים עמידים, בעלי רגשות טינה
עמוקים כלפי מערכת המשפט הישראלית. המשטרה  מעולם לא קישרה בין
עבודותיו השונות, ולרוב האשימה את משפחות הפשע השונות ברציחות
אשר ביצע, אך סי היה בטוח כי בעולם התחתון ידעו היטב שיש עובד
עצמאי אחד שעושה כל העולה על רוחו. הם אפילו הצליחו לאתר מספר
מלקוחותיו של סי, וניסו לסחוט מהם מידע. כמובן שזה היה ניסיון
חסר טעם, כי איש מהם מעולם לא זכה לפגוש את סי באופן אישי, אך
סי, תוך תחושת אחריות גדולה לעבודתו, דאג לטפל באותם מטרידים,
ובכך לספק ללקוחותיו המאושרים המשך חיים מלאים ברגשות שנאה
וטינה, אך לפחות ארוכים ומרוחקים מ"מוציאים לפועל" של משפחות
פשע מטרידות במיוחד.
הפתיח בטלוויזיה נגמר, והשדרנית על המסך החל לדקלם כי אירע רצח
מחריד רק שעות ספורות קודם לכן היום. משפחת פשע מוכרת למשטרה,
נטבחה כולה בדירתה. גופות המאבטחים הרבים שהקיפו את הדירה יום
וליל, נמצאו מפוזרות על הרצפה. נראה כי חלקם הורעלו, וחלקם
נמצאו עם מפרקת שבורה. בני המשפחה לעומת זאת, זוג ההורים ובנם
בן ה-25, נמצאו כולם קשורים לכיסאות בסלון דירתם, לאחר שנורו
למוות. אחד השכנים שמע את היריות ומיהר להזמין את המשטרה, אך
עד שאלו הגיעו למקום, לא נותר זכר ליורה האלמוני.
הקריינית המשיכה לספק פרטים נוספים על המקרה, חלקם הפתיעו
אפילו את סי, ואז החלה לדבר על תגובות הציבור למקרה. כצפוי,
נשמעו תגובות חיוביות רבות, של אנשים שטענו כי סוף סוף נעשה
צדק, והפושעים האמיתיים הועמדו לדין אמיתי. כמובן, הכל היה
עניין יחסי. סי רצח אנשים רבים, רק מכיוון שעקב נהיגה בשכרות,
דרסו ילדה בת שמונה שרק שיחקה בחצר ביתה, או שהחליטו כי אם
הדייט שלהם אומרת לא, זו פשוט הדרך שלה לומר שהיא אוהבת את זה
קשוח.
צלקות לכל החיים. זה מה שאפיין את לקוחותיו של סי. ואי אפשר
להעלים צלקות, רק לנקום במי שגרם לכך. או לסלוח. אך נראה היה
שמי שיכול להרשות לעצמו, ביכר את הדרך הראשונה. ואיך אפשר
להאשים אותו? איך אפשר לסלוח, כשהצלקת הגדולה מונעת ממך
לשכוח?
10 שנים עברו מאז צלקותיו של סי נחרטו עמוק בנשמתו. הוא לא היה
סי אז, אלא רק ילד בן 12, ששמע את שני הוריו נרצחים, בזמן שהוא
התחבא בתא הקטן ביותר בתוך הארון. אף אחד לא חשב לחפש אותו שם.
הם הניחו שהוא אינו בבית, ויצאו לחפש אותו, במטרה לסגור את כל
הקצוות. אך הם מעולם לא הצליחו למצוא אותו. היה להם נוח לחשוב
כי ילד בן 12 לא יסתדר לבדו בעולם, וגם אם כן, וודאי לא יזכור
דבר ממה שקרה באותו יום.
אך סי זכר. כל יום בחייו דמיין לנגד את עיניו את פניהם חסרות
ההבעה של רוצחי הוריו. הוא צפה בהם סורקים את החצר, ממה לפני
שיצאו לחפש אותו בבית הספר שלו, ונשבע לנקום. והוא אכן נקם.
במשך 5 שנים הוא למד, כיצד לשרוד לבדו ואיך להיטמע בסביבה
המקיפה אותו, ותכנן את נקמתו. זה היה ביום הולדתו ה-17 כאשר
ביצע את הרצח הראשון שלו. זה היה אחד מהאנשים שראה מסתובב בחצר
בית הוריו 5 שנים קודם לכן. לא לקח לו יותר מ-3 שבועות להשלים
את משימתו, ולחסל כל אחד מהאנשים שראה בחצר.
לקחו לו 5 שנים נוספות לתכנן ולבצע את רצח המשפחה, שהאדם העומד
בראשה הוציא את ההוראה לחסל את הוריו. 5 שנים, בהם דאג לסייע
לכל אדם שחפץ לנקום את נקמתו. תמורת דמי עמלה סמליים כמובן.
כדי לשרוד, צריך כסף.
את אקדח השטייר הוא קנה במיוחד למשימה זו. הוא אהב את האקדח
הזה, האוסטרי הקומפקטי היה כמו חברו הטוב ביותר ב-5 השנים
האחרונות. הוא התאמן עליו בכל הזדמנות שיכל, מתכונן לרגע בו
יבעל אותו מבתוליו, וייבצע באמצעותו את הרצח הראשון שלו. הוא
לא אהב להשתמש באקדחים, ודאג שרציחותיו יהיה סימבוליות ביותר,
בהתאם לפשע בעקבותיו בוצעה הנקמה. אך הוריו של סי נרצחו באקדח,
ואקדח צריך להיות זה שייקח את חייו של מי שהורה על כך.
וכך ביצע סי את נקמתו, לה חיכה 10 שנים בסבלנות רבה. אך הצלקת
לא נעלמה, ונראה היה כי הכאב אותו חש במעורפל יותר ויותר במהלך
10 השנים האחרונות רק הלך והתעצם מרגע לרגע. ככל שהרבה לחשוב
על כך, כך הרגיש עצבני יותר, כועס יותר. הוא סוף סוף נקם את
נקמתו, אך הנקמה לא הביאה עמה נחמה. במשך 10 שנים הניעה אותו
המחשבה כי יום יבוא והוא ינקום את מות הוריו, אך יום זה בא
והלך, וסי מצא את עצמו חסר מטרה.
הוא כיבה את הטלוויזיה ונעמד על רגליו. ידיו ורעדו והוא חש את
דמו מפעפע בתוכו. הוא ניגש למטבחון ושלף כוס לואו בול מאחד
הארונות. לאחר מכן ערבב לעצמו "רוסי שחור" חזק, ולגם ארוכות.
ידו המשיכה לרעוד בזמן ששתה, והנוזל השחור טפטף על גרונו
והכתים את חולצתו. סי הניף את ידו וניתץ את הכוס על קיר החדר.
10 שנים שלא חדש דבר, מונע על ידי הדחף לנקום, הדחיק את כל שאר
דחפיו האנושיים. לא היה מקום לרגשות בחייו של ילד בן 12 שצריך
לשרוד בכוחות עצמו.
אך נראה היה שעכשיו הכל השתנה. מטרתו נעלמה והוא חייב למצוא
מטרה חדשה. הוא החליף חולצה וירד ללובי המלון, בתקווה כי
הימצאותם של אנשים אחרים סביבו תביא לפעולה את היצר ההישרדותי
שלו, ותחזיר אותו לעשתונותיו. עדיין רועד הוא ירד המעלית וצעד
לתוך לובי המלון, מתיישב ליד אחד השולחנות ומחכה למלצרית שתגיע
לשאול לרצונו.
הוא הרגיש כאילו ישב שם נצח, רועד ולא מסוגל להתרכז. הוא
התבייש בעצמו, ושקל פשוט לרוץ החוצה ולהעלם, לפני שהתנהגותו
המוזרה תמשוך תשומת לב לא רצויה. אך בדיוק כשהחליט שעליו לצאת,
והחל לעורות שלרירי רגליו לקום, הבחין במלצרית שניגשה לעברו.
עיניה היו ירוקות כמו דשא באביב, שפתיה אדומות כורד, וחיוכה
כשל מלאך, מרגיע כאילו בעל עוצמה משל עצמו.
סי באה בה. בעיניה. בחיוכה. ואז, למרבה הפתעתו, חייך.
זו הייתה הפעם הראשונה, מאז רצח הוריו, בה חייך. הדבר הפתיע
אותו כל כך, עד כי לא שם לב כי רעידותיו נרגעו, והוא חש הרבה
יותר טוב. צמרמורת עברה בגופו, אך עשתונותיו חזרו אליו, והוא
חזר לעצמו. עיניו סרקו את המקום במהירות ובמקצועיות כהרגלן, אך
הוא המשיך לחייך.
"מה תרצה להזמין, אדוני?", שאלה המלצרית, קולה המתוק מתנגן
באוזניו של סי כשיר.
"אספרסו. קצר. ללא חלב. בבקשה". כל מילה נאמרה לאט, בהדגשה, עם
הפסקה משמעותית בין מילה למילה, כאילו הוא מסביר את הזמנתו
לילדה קטנה שלא מבינה דבר ממה שהוא אומר. עיניו היו נעוצות
בשלה, חודרות, ולרגע חשב שלא שמעה את הזמנתו. אך לאחר מספר
שנויות המלצרית ניעורה מההיפנוזה אליה שקעה כשהביטה בעיניו של
סי, ובלחיים סמוקות הלכה להביא לו את האספרסו.
מצב רוחו של סי השתפר פלאים. נראה היה שמצא מטרה חדשה לחייו.
עד היום לא היה מסוגל בכלל לחשוב על דבר שלא היה קשור לנקמה.
והנה היום, גילה סי תחושה שלא הכיר מעולם קודם לכן. הוא לא ידע
מה הוא מרגיש, אבל ידע שתחושה זו ממלאת אותו, נותנת לו עוצמה.
מה שתחושה זו לא הייתה, היא מילאה אותו באנרגיה שמעולם לא חש
כמותה.
סי סיים את האספרסו שלו ויצא מהמלון, משאיר למלצרית טיפ נאה,
ודואג לשלוח לך את אחד מחיוכיו החדשים אותם זה עתה גילה. היא
החזירה לו בחיוך ביישן משלה, אם כי נראה מעט מאוכזבת לראותו
עוזב. הוא לא הבין זאת, כמובן, כמו שלא הבין כלל מה משמעות
רגשותיו כלפיו. הוא נכנס למונית שעצרה לידו, ונסע.
הנסיעה לא ארכה זמן רב, אך חיוכו של סי הספיק למוג. המונית
עצרה בכניסה לשכונה מפוארת וסי שילם לנהג וירד ממנה. התחושה
הזרה שחש כשראה את חיוכה של המלצרית נעלם לבינתיים,  וישוב
מחדש בכל פעם שיראה אותה בעתיד. אך תחושת האנרגיה שמילאה את סי
לא נעלמה. תחושת המטרה, גם אם לא ברורה עדיין, מילאה אותו,
והוא חשב שהוא יודע מה משמעותה.
הוא צעד במעלה הרחוב, ונעצר ליד בית מוקף גדר גדולה. לא היה
דרוש מאמץ רב מידיי מרב-אומן כמו סי לעבור את הגדר מבלי
להתגלות. הוא שבר את מפרקתו של השומר הראשון, והרעיל את שני
השומרים השניים, מכיוון שהיו גדולים ממנו בהרבה. הוא פרץ לבית
בשקט, והעיר את כל שוכניו. עם אקדח מכוון לראשם, הם חששו
להוציא מילה.
רעם היריות פילח את האוויר, וצליל התרמילים הפוגעים בקרקע היה
כטיפות של גשם ראשון ביומו הראשון של החורף. אקדח השטייר, ביצע
עבודה נוספת, ומשפחת פשע נוספת הלכה לעולמה. למחרת ידברו על כך
בחדשות, ויש כאלו שיטענו כי נעשתה כאן עבודת קודש.
אך סי לא חיי בשביל שיאמרו לו כמה טובה העבודה שהוא עשה. סי
חיי למען מטרה.
וכמו שאנשים מציבים לעצמם מטרות - ישנן מטרות שמציבות לעצמן
אנשים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"בטח שאני
תל-אביבי!!!!"
אחד שמנסה
להתחיל עם זאת
שאהבה את
התל-אביבי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/6/12 3:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלדר דדון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה