בין אורות זוהרים שזזים
כמעט לא רואים
שהיה כאן חשוך.
ובנות בשיער צבעוני
במבט פלרטטני
מרקדות כמו פיות.
המקום מתמלא שדונים
שרוקחים שיקויים
ובתוך זה אני,
מתלבטת מה בא לי לראות
כמה בא לי לחיות
מציאות או דמיון...
ענקים מכושפים מסביב לי
בעיניים עצומות.
ואדון שחור למעלה מביט בי
מרוקן מחשבות.
רק מקצב מונוטוני חודר לי
לגוף במקום רגשות.
וכולם מסביב מביטים בי
צורבת זיכרונות.
אין אמת - אין הגיון
ליהנות מהכלום - כמו ללכת לישון
גם אני לוקחת, מתנתקת מכאן
אני כבר לא יודעת, שיקויים ועשן.
כל אחד לעצמו
ועדיין ביחד
עפים לעננים,
עד שתעלה השמש
וכבר לא נבחר
מה אנחנו רואים,
רק כשהקסם יפוג
יחלשו הרחשים
נרצה עוד שיקויים. |
