ופתאום הרחובות מסביב הפכו לאיטליה. ובדרך כלל אני מקשרת דברים
לשירים, אבל איטליה אינה שיר בשבילי. איטליה שלי מתחבאת לה בין
העגבניות ופרוסות המוצרלה, היא מחכה לי ביין שלה ששתיתי כמו
מים, היא מסתתרת בין קפלי חולצתו. והכי חשוב הוא שאין לה ריח,
לאיטליה. תמיד זוכרים איזשהו ריח מסויים וכשהוא באוויר קופצות
התמונות לראש. איטליה לא התאפיינה בריח מיוחד באוויר, אלא
בעובדה שהיה שם אוויר פתאום. כל כך לא רגילה ללכת ברחוב ושיהיה
לי אוויר לנשימה, ופתאום הוא היה שם. והריאות כאילו ידעו מעצמן
איך צריך לתפקד...
ואולי זה פרט שולי אבל גם הוא היה שם והיה לו תפקיד חשוב. היו
לו הידיים המיומנות שידעו לעסות את הגוף בנקודות שלא נגעו בהן
מזמן, והיה בו את הרצון לכבוש אך לא להלחם, הרצון הזה לגעת
בעדינות ולבסוף להרדם. הרצון הזה להתעורר בבוקר שאחרי, לשבור
את הלב לאט, בדיליי.
יושבת שוב לבד ומריצה תמונות בראש, וחוזרת לאותו מקום שבו לא
היו יותר בעיות בעולם הזה. המקום שבו מותר לעשות הכל, כי אחריו
אתה הולך לישון ומתעורר שוב במציאות החד גונית שלך. חוזרת לשם
ועצוב לי שהסיפור היפה שציירתי לעצמי, החל לנזול על הזכוכית עם
בוא הגשם, והצבעים החלו נמרחים. ולא ניתן היה לזהות את דמותו
יותר על הזכוכית, ורק אני נשארתי שם לבהות במה שהיה פעם הציור
היפה שלי, בעיניים מזוגגות.