גרוני נחנק  דמעות מן המחשבה שלעולם לא אראה אותך יוצא מהמקלחת
שוב. חצי מגופך עטוף במגבת כתומה פרחונית, עיניך החומות
מחייכות אלי, עורך הבהיר מנצנץ לקראתי, קורא לי כבר לבוא אליך.
כל כך אהבתי להתבונן בך, בעיקר ברגע שגרתי כמו זה, שאתה עושה
בכל יום. הרגשתי ברת מזל שיש לי את הזכות לצפות בך, ברגע הזה,
עומד מול הארון, שיערך הקצוץ מטפטף מעט, בוחר מה ללבוש
לכבודי.
גרוני ממשיך להיחנק כשאני נזכרת בכל הפעמים האלו שחזרת מהצבא
אחרי כל כך הרבה זמן, יצאת מהמקלחת והריח של הטנקים התחלף בריח
מתוק של סבון ושל בית. היית מתקרב אלי, נשכב מעלי עוד חצי
רטוב, טומן את הראש שלך או משעין אותו על החזה שלי, פשוט מתרפק
עלי ואומר לי כמה שהתגעגעת. בכל פעם האמנתי לך וידעתי שגם
בימים הקשים והארוכים היית מוצא את השנייה הזאת לחשוב עלי.
כל כך אהבתי את הרגע הזה, הרגשתי מוצפת בנחת שסוף סוף חזרת אלי
ואתה רק שלי, ולמרות הזמן הקצר שיש לנו ביחד לא הטריד אותי,
העיקר הרגע הזה פה ועכשיו. אני יכולה ממש להרגיש את הרגע הזה
ואת התחושה הזאת, שם על המיטה שלך. במשיכה אחת המגבת על הרצפה
ושוב אנחנו נהיים גוף אחד, מתמסרים לגמרי אחד לשני.
אין רגע שמשתווה לזה, אני באמת חושבת ומנסה למצוא עוד זיכרון
כזה, אבל נראה לי שאין, שזה הרגע הכי חזק, כשהיית חוזר הבייתה.
והדבר שהכי מכאיב לי כשאני חושבת כל הזיכרון הזה הוא מה קרה
בפעמים האחרונות והבאות שאתה חוזר הבייתה. נכנס להתקלח, יוצא-
ואתה לבדך. איך זה לא חסר לך? עם מי אתה מרגיש את הנחת הזה? על
מי אתה מתרפק? בטח אפילו המיטה מרגישה בודדה, גם היא מחכה לך
בכל פעם שתחזור כבר מהצבא, בדיוק כמו שאני חיכיתי, גם היא
התרגלה שעד שאתה בא תמיד יש בה שני אנשים שהם בעצם גוף אחד,
שזה הרבה יותר ממלא.
אבל עכשיו זה יהיה רק אתה, אולי גם עם גרון נחנק מדמעות, או
שאולי בכלל תהיה שם מישהי אחרת. ומפחיד אותי לחשוב שהיא לא
תשים לב איך הריח של הטנקים מתחלף בריח מתוק של סבון, בית
ואהבה.