אז עברנו לגור ברחוב פחות יקר, בית-אבן עתיק ומתפורר בצד של
הכיכר. יתושים ומקקים עשו פארטייה עלינו. בדיוק אלוהים עזב,
1993, ואני ניסיתי לכתוב סיפורים בלי שהיו לי כלים, וכולם אמרו
שזה זבל, חוץ מאחד שהעמיד פנים שיש בזה משהו שונה ומעניין כדי
לסחוט ממני כתבה עליי בעיתון. הוא רצה שאני אדבר את המילים
והרעיונות המטורפים שלי, ואח"כ הוא יסכם הכול ב"דמיון מזרחי
מופרע," ושוב האשכנזים ירגישו עליונות, וצריך לטפל במזרחים
הדפוקים האלו. והם ישלחו לי כל מיני עו"סים אשכנזים, שינסו
להזין אותי בצרות האופקים שלהם, לקצץ את כנפיי, לסגור לי את
דלתות הדמיון, ולהישאר בלי כלים לעצמי להתמודד בעולם הקשה הזה,
ללא נחמה פנימית. השתעשעתי איתם קצת, זרקתי אותם לכלבים,
ושאגתי את שיגעוני "המזרחי המופרע" בכל מקום בו ירצו לשמוע,
והם יכולים להגיד שיש בסיס לחיים והם בשליטה, הם יכולים להגיד
עד מחר, אבל לא.

אז יישנו על מזרון קשה בפינה, ליד חוטי-חשמל גלויים, וסדקים
ברצפה. וראינו כל לילה את הירח זורח. הוא היה מספר סיפורים
מאוד נוגים, על אהבות נכזבות ולבבות שבורים ומטורפים, ואנחנו
היינו מקשיבים ביראה מרותקים. על האספלט ליד הבית החלו לקדוח
רמזורים, וסללו דרכים משם לכל המקומות, וקיוסקים נפתחו והפכו
אח"כ לסופרמרקטים ענקיים. שם היינו סוגרים עסקאות על שתייה קלה
וסיגריות, מדברים עם המוכר, מבליעים אנחה, ובאותו הזמן נתניהו
רצה להפוך את ישראל הסוציאל-דמוקרטית לאמריקה קפיטליסטית.

עבודות מזדמנות, 1995, שטיפת כלים במסעדות, אריזת מצרכים
בסופרמרקטים. אני יושב בהפסקה, חצי שעה, לעשן סיגריות, והבוס
מקיש על השעון. הלכתי ברחובות, ביקשתי אהבה, או לפחות מעט נחמה
מסטוץ חולף, אבל הפנים שלי היו ארוכות ממשא, ושיגעונות רצו לי
בראש שתפרו את פי לשתיקה. מטייל ליד ביה"ס הישן, איפה שהילדים
היו מקניטים, והמורים עם ראש בעננים. שם היו אומרים שאני חכם
אבל עצלן. אבל הם לא ידעו, הייתי חוזר הביתה, אימא הייתה
משוגעת, בוהה בתקרה, מעשנת בלי הפסקה, הכלים בכיור, הרצפה
מטונפת, ואני לובש זוג תחתונים אחד למשך כל השבוע. הייתי מכין
פרוסת לחם עם ריבה, יושב מול הטלוויזיה ורואה "עמוד האש", אימא
עודדה אותי לצפות, והייתי בן 9. המכונית דרסה אותי על הכביש של
הדוד, כשהלכתי לקנות ארטיק לימון קרח לי ולאחותי, המוכר אמר
רוץ, אז רצתי, לתוך הכביש, והגלגלים נעצרו ס"מ אחדים מהראש
שלי. בדיקות מקיפות, הילד בסדר גמור. קיבל זעזוע מוח, אבל זה
יסתדר. אבל איפה הארטיקים לימון, שאלתי. נשארו מרוחים על
הכביש.

אז הייתי חלש, והיו מרביצים לי. אז פיתחתי כושר ושרירים,
וקראו לי גורילה מפגרת. וכשהיו לי ציונים טובים קראו לי לפלף.

כוכבים ומטוסים נופלים משמיים, 1998, אנשים הזויים עומדים
בקרנות רחוב ומפיצים תורתם או מתריעים על סוף העולם. אני קונה
פלאפל במקום שזה טעים, אבל לא היגייני, אח"כ שמעתי שיש עכברים.
ומאז כל פלאפל שאני אוכל בחולשה אני מקיא. אבל למדתי לא לאכול
אוכל מוכן בחוץ. הייתי חתיך ושרירי, חכם ופיקח, ובנות היו שמות
עין, אבל לא מתקרבות, כי הייתי קצת משוגע. ובלילות הייתי
מסתובב בגנים הציבוריים ומיילל לירח את כל צערי על הוזלת ידה
של רוח האדם. אלוהים לא היה, 1998, הוא הלך עוד ב-1993, ואני
קיוויתי והתחננתי למעט תשומת לב ממנו, אבל אפילו הגשם שירד לא
היה ממנו.

כשנכנסה שנת אלפיים הייתי יישן, וכשהתעוררתי כבר ברוב העולם
המאה החדשה הגיעה, ואלוהים לאט-לאט שם רגל מהססת לתוך העולם
הזה, והתחיל קצת לנהל את העניינים. הוא שלח לי שליח, עשיתי
איתו ברית, ניקיתי את הראש, כתבתי והתחזקתי, אהבתי אישה
מדהימה, כתבתי יצירות מעולות, אחזתי לעיתים באצבע של היקום,
ויחד רקדנו את ניצחון הרוח על החומר.

אלוהים היה חזק פה, וגם אני.

ועכשיו לא מזמן אלוהים התחיל להתבלבל, והוא מתכנן רפורמות
שגובות מחיר, אבל אולי יהיה טוב יותר, אני אומר, וצלקות השנים
שלא היה החלו להתגלות שוב.

אז עזבנו את הבית לרחוב פחות יקר, ברחוב צר בצד של הכיכר.
הירח היה זורח בלילה ולו סיפרנו -

איך היה כואב כשאלוהים לא היה עימנו.


17 ביולי 2011