המילים שלא אמרתי הן המילים החשובות מכולן.
החיבוקים שלא חיבקתי וכנראה שלא אחבק עוד לעולם.
הנשיקה של הבוקר, של הערב, של שלום
החיוך המושלם שיעשה לי את היום.
הטעם של דמעה שיורדת כשעצוב,
הריח המתוק של השיער הרטוב.
היופי המדהים והאף המושלם,
הצחוק המתגלגל שלא עוצר לעולם.
העיניים הגדולות שרואות הכל,
המשענת שהייתה העיקר שלא ליפול.
התמיכה והליטוף לאגו ולמורל,
החום והאהבה הכל נראה כמו גורל.
השלמות, המושלמות, העדינות כמכלול שלם
הו אלוהים! איך נתתי לה להיעלם?
הכל בגלל גאווה מטופשת!
איך יכולתי לתת לך ללכת?
במקום להודות לך להלל ולשבח!
הפכתי אותך לקורבן על המזבח.
אותן מילים שהיו צריכות להיאמר מזמן!
מה יועילו מילים אלו עכשיו? את כבר לא כאן!
ובכל זאת אומר אותן כי איני יכול עוד לנשום,
אומר אותן בדמעות כל יום כל היום.
המילים שלא נאמרו אז, שהיו חשובות כל כך
נאמרות סוף סוף בפה מלא אני אוהב אותך!