סורנה זלינגר / הלכתי לדוג |
כל רגע בא גל ונמחק החיוך.
זרקתי את החכה למים לפני המון זמן
וגם כשהרגשתי שתפסתי משהו... רק אכלו את הפיתיון ודבר לא
נשאר.
ההמתנה מרגשת אבל מייגעת.
האדרנלין עולה כשאת מרגישה שיש משהו וכך גם הציפיות
אין מה לעשות...
זה בלתי נשלט אבל אחרי כל אכזבה אני מוצאת את הדרך הביתה. אם
זה באמצע הלילה, או בשעות הקטנות של הבוקר.
הבעיה שפעם חשבתי שהבית זה אתה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|