[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רות ניימרק
/
מטמורפוזות

הוא הלך בשדה הגלבוע,
בינות הגופות המפוחמות
והצמחים המוכתמים בדם.
הסתכל בקפידה בכל גופה וגופה.
מחפש. רואה את העיניים הפעורות לעד
ואת הפה המשמיע צרחה אילמת
עד כאב.
הנה! הוא מצא אותו.
הוא כרע ברך לצידו,
הביט בפנים היפות, מלאות החן
ובעיניים האפורות כצבע הכבשים
אשר רעה בעבר, פעם, מזמן.
ונזכר. הגל הציף עד אין אונים.
נזכר כיצד שימש כנגן וזמר
לשאול המלך על ישראל אשר רוחו
הרעה נודעה ברבים.
כאשר ניגן תמיד הוא הצטרף,
ישב בצללים, לא מובחן,
לא מוציא הגה או אנחה.
רק הביט והביט.
הקשיב והקשיב.
עיניהם נפגשו פעמים רבות,
חומקות, רצות ושוב מתאחדות.
מנהלות משחק...
בכל עת בה יכל להרשות לעצמו
להסיר את עיניו ממלכו הסר
תמיד פנה להביט בו, ביהונתן.
הוא מעולם לא פנה אליו, לפני או אחרי
הנגינה, אפילו כשהיו לבדם
מעולם לא הפיל מילה.
רק פעם אחת, בפומבי, לפני כל החצר,
ביקש ממנו יהונתן לנגן לפניו בחדריו.
ושם, הוא ניגן. השקיע את כל מיומנותו
באצבעות הארוכות שהחליקו על המיתרים.
יהונתן ביקש ממנו שילמדו לפרוט.
וכך עשה. אחז באצבעותיו שלמרות כל עדינותן
היו מיובלות בצלקות קרב.
ידי לוחם, מעולם ולעולם לא מאהב.
לא עוד...
והעביר על פני המיתרים.
זה שימש לשניהם תירוץ לגעת זה בידי זה
ולהביט בעיניים ללא כל התחמקות ישירה.
יותר מכך לא עשו.
מרגלים היו בכל, עיניים, אוזניים ופיות
בוגדניות.
הוא העביר את ידו על פני הגופה.
נזכר שוב ושוב
באותה מערה בה הסתתר.
כיצד שם בא אליו יהונתן
והרגע היה נצחיות והנצחיות הייתה רגע.
וכעת, זה !!!
מוות ואימה חשכה בכל...
יגון ושכול.
קרקור צרוד של עורב מופרע מעט
קטע את מחשבותיו הנוגות.
הוא אחז בגופה בזרועותיו,
שלמרבה החסד,
לא הייתה מרוטשת כמו גופת
המלך אשר שכבה ליד,
פניה מסכת אימה לא משתמעת לשתי פנים.
ולפתע, הפה החיוור נפתח ושאל: "דוד?"
"הנני" השיב.
"תודה על עינייך..." לחש ורוחו פרחה
מגופו כנשר.
דוד המשיך להביט בעיניים האפורות
היקרות מפז ובפנים השבירות המוכתמות
והמלוכלכות בדם. ולמרות זאת לא נפגם יופיים. אף לא במעט.
הוא נאנח ונשא את יהונתן הרחק
משדה הקרב.
פוסע בינות אדמה חרבה, שסועה, אנוסה.
הוא קבר אותו לצד שאול.
במו ידיו, לא הניח לאיש לעשות זאת אחריו.
הוא ליווה אותו במבט אחרון והטיל את עפרו.



והנה, הוא מביט שוב באותן עיניים אפורות
ובאותן פנים נאות.
מחפש נואשות, מקווה שעוד רגע וימצא
מאחוריהן את מושא חיפושיו.
"מה הוא מחפש בי?!" תהתה בליבה
בתמיהה קרה הנסיכה.
"מדוע הוא מביט בי כך, כאילו רואני
לראשונה, למרות העובדה שנשאני לאישה
לפני זמן רב?..."
ודוד מביט במיכל אשר פניה דומות
לפני אחיה, נוגעות ולא נוגעות.
"לא", צילצלה הוודאות בראשו,
"אין יהונתן אחר ואין אהבה אחרת."
"בואי", הוא פונה למיכל ואוחז בידה,
רגב העפר האחרון נופל על הגופה.



ומאז אותו רגע חיפש את השכחה,
בכל אישה נדד בתוך נבוכותיה
בחיפוש עקר אחר משאלת הלב אשר
נקברה ועשבים מצמחים מגופה.
הוא לא מצא דבר והכי ציפה למצוא...
אולי ואולי לא.



ברגע מותו הוא פנה לשלמה,
בן זקוניו וחביבו
אשר ימלוך תחתיו
בבוא היום.
וכה אמר: "כל חיי אשר חיפשתי את אשר
נגזל ממני ומעולם לא מצאתיו שוב.
גם אתה תעשה כן.
יהיו לך אלף נשים ויותר אולם אף אחת
מהן לא תספק אותך.
שכן אהבת האל קבורה ומרגניות מצמחות
מבשרה.
אם תוכל, סלח לי על שהטלתי גם את המשא הזה
של אהבתי הבלתי נגמרת לאחר,
על שכמך... אולם איני יכול אחרת.
לו ניתנה האפשרות בידיי,
כיום במקום להיות מותש וזקן,
ידוע חולי המלווה במשרתת יפה,
המשמש מושא לעגם לאנשיו שלו,
הייתי ממשיך להיות רועה צאן.
חי עם הכבשים והבקר את מחזורי הטבע
ולוקח למסעותיי את יהונתן.
וכך היינו חיים בשלווה ומוציאים את ימינו
יחדיו עד הזיקנה.
אולם האל רצה אחרת.
הוא ברצונו הבלתי מתפשר -
לקח אותו אשר אהבתי בעיניי ממני.
ידע היטב שאם יניח לו לחיות
אזי אני אמשיך להיות רועה
ואתכחש לשליחות שהטיל
על שכמי.
שאסרב להיות למלך וללחום את מלחמותיו
בשם העם הזה.
ולכן הוא הרגו במו ידיו, בכבודו ובעצמו.
ואני, מרוב יגוני, הסכמתי להיות
השעיר לעזאזל שלו.
הסכמתי לטבול בדם את ידיי שפעם
פרטו על הנבל וכעת אחזו בחרב.
הוא ידע שאסכים לכל מלחמה, לכל שליחות
כדי למצוא את השכחה ולו לרגע אחד ויחיד.
הנה, שלמה, זה סיפור המלכתי.
זכור זאת היטב שכן אתה וכל הבאים אחריך
הם לא יותר משעירים לעזאזל
אותם בחר אלוהים על מנת לא ללכלך
את ידיו.
חייה ועשה כטוב בעיניך, אלוהים בין כה וכה
מתכוון לנצל אותנו עד תום ואז לזרוק.
צר לי שאני מטיל זאת על שכמך.
מחל לי אם תוכל ואנא זכור שמעולם לא רציתי בזאת...."
וכך רוחו עזבה את כלאה.
ושלמה המלך הרכין ראש על פני גופת אביו
ונשבע למרוד.
אם כי ידע שזה לא ישנה מאומה.
הוא נטל את הנבל
וניגן את הקינה אשר שר אביו
על שאול ויהונתן אשר אהב.



"שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם
ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו מאריות גברו.
איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה יהונתן
על במותיך חלל. צר לי עליך אחי יהונתן
נעמת לי מאד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צמר גפן זה נורא
מצמיא.


ינשוף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/1/12 12:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רות ניימרק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה