על חוף של איזה ים
בתוך ארמון מחול
יושבת נסיכה
ומציירת במכחול
את כל מה שרואה
מחלון חדרה שלה
מכוסה הסורגים
בו מזה זמן היא כלואה

מציירת, ועל הלחיים
דמעות נואשות
שלאט ובזהירות
את התקווה הן מחלישות

היא מציירת זיכרונות
מחשבות בראש עפות
מדפדפת בראשה
בכל מיני תקופות
בהן הייתה יד מלטפת
וחיוך רך ואוהב
לה זה כ"כ חסר
שזה ממש כואב

והיו תקופות יפות
ותקופות שקצת פחות
היו ימים בהן
קוימו ההבטחות
אבל אז ביום אחד,
הוא חשב זה לא הוגן
ואמר לה, בלי לחשוב
את כל מה שהתכוון

על קוצים בוערים,
על אש קטנה
הוא הסתכל בה ואמר
משהו השתנה
את לא ההיא
שהייתה עד לא מזמן
את שונה וקצת אחרת
ולי זה לא מובן

הוא עזב באותו יום
ומאז עוד לא שב
לא מצליחה להבין
איך הוא כך עזב

והשנים, הן עוד עוברות
והיא עוד ממתינה
לאחד שלה הבטיח
שיעשה הכל למענה
אבל הוא לא חזר
ולבה נשאר שלו
לא מאבדת עוד תקווה
מחכה היא ורק לו

למבט שפוי
ולנשיקה רכה
בכאב גדול
היא מחכה

ואז ביום בהיר
ביום בו לא ציפתה
הוא הגיע לפתע
ונקש על דלתה
הכרכרה הפכה לדלעת,
הסוסים - לעכברים
כשהשעון צלצל חצות,
בדיוק כמו בספרים

אך הוא לא היה לבד
אישה הייתה איתו
אחז הוא בידה
והציגה כאשתו
והנסיכה, כמו בסרטים
איבדה ההכרה
ומאותו רגע בדיוק
לעצמה היא לא חזרה

אבל הלב? הוא רק שריר
הוא לא יכול להישבר
הוא רק נתפס חזק
צריכה ללמוד כבר לשחרר
ואחרי כל זה, ולמרות הכל
לא קל לה בכלל לשכוח אותו
כי כשהתבוננה בו אז קם ועוזב
הרגישה את החיוך שלה עוזב איתו