ודווקא שם, בתוך הרעש
היא מוצאת את השקט שלה
המחשבות, פתאום שותקות
הרגשות בלי שום מילה
והכאב, פתאום קהה
היא מרגישה צלולה
וכל מה שלה קורה
זה כבר לא בגללה
והיא כבר לא מבינה
ונמאס לה לנסות
לא רוצה שוב לעולם
את פניה לכסות
מורידה שוב את הראש
כי דמעותיה נמאסות
לא רוצה עוד להרגיש
מגע ידיים כועסות
ואין מי שילטף
ואין מי שבה ייגע
ובתוך הרעש הזה
הרעש בה נרגע
והיא יושבת לה שם
והיא כל כך נוגה
בטוחה היא ללא סוף
שאיש בה לא יפגע
והחומות שוב נפלו
מחדש הן לא נבנות
אין בהן עוד טעם
הן לא באמת מגנות
היא סמכה עליהן
שירחיקו סכנות
אך הן לא עובדות
למרות כל הכוונות
והיא כבר לא מסננת
את כולם מכניסה ללב
ואחר כך לא מבינה
למה זה כל-כך כואב
ואין מה לעשות
היא לא רוצה להתאכזב
אך מאמינה לכל דביל
שאומר שהוא אוהב
ועוד יגיע יום
בו אושר היא תדע
אותה עוד יאהבו
ולא יראו בה שוב ילדה
ויותר לעולם לא
תהיה היא בודדה
ולא תזכור מהי
תחושתה של הבגידה |
