זה הכל התחיל במעין משחק של תופסת
הוא בורח... היא כועסת
כשהוא הגיע והביט
היא ברחה, אך כשהופיעה שוב... את אורו השמיט

היא בורחת, והוא רודף
איך לא נמאס לשניים האלו, מן המשחק המעייף?
וביום היא שוב הגיחה...
ובלילה, את עול העבודה הניחה.

וכשהוא מופיע היא מסמיקה
אך כל שהוא מרגיש זו מין תחושת מועקה
סביבו מעריצים אך כל כוחו נובע מכוחה.
איך לא תגיד דבר יותר מאנחה?

זהו הירח שלעומתה מחוויר
זוהי את השמש שאת יומו תאיר
כך ביום מלא עננים, אין הגשם יורד
כי אם הדמעות של אותו ירח בודד

הירח שאת אהובתו לא מצא
הרי רק אותה הוא רצה
לא את הלילה ולא את הכוכבים שסביבו
רק את אותה אחת שבזכותה האיר
זה כל שרצה... אך הלילה? עוד צעיר.