אני תוהה האם סלחתי לך, כשאני מגיעה לכאן שוב; הפעם האחרונה
מאז הזמן הזה בשנה שעברה. מאז הפעם האחרונה שישבתי כאן, איתך,
על מדרגות האחוזה המתפוררת הזו, שלבינתיים יועדה לשימור. הרוח
בין ענפי עצי האורן יוצרת אשליה של אלפי מכוניות שועטות על
כביש מהיר - אך אף לא אחת נעה; כי היום יום כיפור.
אני נזכרת איך עמדנו אז, שנינו, מתחת לסככת הקשתות, כשהכל
מסביבנו נרטב בגשם זלעפות. אני נזכרת איך ניסיתי להדוף אותך
מעליי, משננת היטב בראשי את ה"לא" שנשבעתי שאטיח בפניך, ואתה,
עדין אך תקיף, לא הנחתי לי לחמוק. הכל התחיל ונגמר אז, בנקודה
ההיא. אולי אתה עוד תוהה, לפעמים, מה יכול היה לקרות אחר כך.
אני כבר כמעט שלא. חיי הסתחררו במעגלים גדולים למעלה והרחק
משם. והיום כבר לא תמצא אותי באף נקודה שקרובה לחורשה הזאת.
אני מדמיינת אותך עובר כאן עם האופניים. בכל זאת, יום כיפור.
עוצר ובוהה בי כך. פותח בשיחה מביכה. אולי מנסה לשחזר מעט מן
הרגש שהיה לך אז, אם אי פעם היה בך רגש, בכלל. מדמיינת איך
שוב, שנה מאוחר יותר, אהדוף אותך מעליי. הפעם בשקט. עם חיוך של
הבנה. בלי לשים לב, אני יודעת שעברה עליי שנה עמוסה, והיום אני
כבר מישהי אחרת. עדיין אבודה. אבל כבר לא על השביל שלך.
שקט כאן כל כך. אני אוהבת את השקט הזה. שקט שקיים רק ביום
כיפור, ורק בארץ הזאת. 25 שעות של ברכה, של זמן לעצמך. מתנת
הבדידות ליום אחד שנכפית עלינו, מאלצת אותנו להתמודד עם הדבר
האחד שמפחיד אותנו יותר מכל - עצמנו.
דפדוף קל במחברת מבשר לי שאלו הם עמודיה האחרונים. בקרוב אצטרך
לקנות מחברת חדשה. איני יכולה להימנע מהמחשבה, האם שמך יופיע
גם במחברת הבאה? וכמה פעמים? אתה, שפעם היית מעין עוגן בחיי,
עוגן הפכפך ובלתי אמין, הולך ונעלם מהם בהדרגה. אבל נדמה שלא
לגמרי. אף פעם לא לגמרי. אני נינוחה לחלוטין כשאני חושבת על
החלומות שלי עליך, איתך אבל בלעדיך, שהתפוגגו כבמטה קסמים כך
יום אחד, כמו לא היו מעולם. על השנים שבזבזתי במעקב שקט אחריך,
נחושה ומתמידה ברגשותיי. לפעמים זה מצחיק אותי, איך לעולם לא
תבין.
אני יודעת היום, יש דברים שמוותרים עליהם בחיים. השניות
הבודדות בהן מתקבלת החלטה, הן כאן ועכשיו. אבל היקום הוא הוגן.
הוא לעולם לא מותיר אותך ביד ריקה. וכך, ברגע בו הכי פחות
ציפיתי לכך, הגיעה יד גדולה ובוטחת ולקחה את ידי, חפנה אותה
בתוכה. ומאז לא נפרדנו.
לא אשקר לעצמי; אני כן מתגעגעת אליך לפעמים. ואז מופיעה שוב
המחשבה על חוסר הוודאות שליווה אותי בכל פעם שעלה שמך בראשי,
הביטחון שגזלת ממני בקסמך האישי, האשליה שהצלחת לכבול אותי
אליה. אני חושבת על פעימות ליבי המואצות והניסיונות החוזרים
ונשנים להגדיר את האושר שאני חווה בכל פעם מחדש, כשידיים
גדולות ובוטחות סוחפות אותי לחיבוקן, מאמצות אותי לנפש תאומה.
כשאני חושבת על כל הדברים האלה, בעודי יושבת כאן, בדיוק באותו
המקום, על אותה המדרגה; אני יודעת -
זוהי השלמה.


18/9/10