הוא היה יכול להקיף את האי בשעתיים. האי היה מרוחק מ-כל יבשה
ואיים אחרים, וגודלו היה כפול מהכפר הקטן בו גדלתי. היא אהבה
אותו באמת, הנימפה קליפסו, והייתה מוכנה להעניק לו הכול, מלבד
דבר אחד - האפשרות שהוא ייצא מהאי. שעות הוא היה משוטט על חופי
האי, מביט בים ששינה מצבי-רוח לעיתים קרובות. לפעמים היה קודר
ועצוב, ולפעמים כועס ומאיים. לעיתים שקט ושלוו במשבי-רוח
קלילים, ולעיתים משליך גלים גדולים על החוף בשובבות. גם השמיים
היו משנים צורה, וגם צמחיית האי והאדמה. שום-דבר לא היה קבוע,
מלבד אהבתה של קליפסו.

היא גרה בבית גדול מאוד, עם חדרים רחבים וגדולים, במרכז האי.
מי בנה בית זה? מי תכנן אותו? הנימפה קליפסו הייתה בת אלמוות,
היא בעצמה לא ידעה בדיוק לפני כמה זמן היא הגיחה לעולם, רק שזה
היה לפני אלפים של שנים. היא ראתה הכול, עשתה הכול, ולבה היה
מלא סיפוק ושובע. אך יופייה מעולם לא דעך, וכך גם רעננותה,
ורוחה וגופה שנשארו צעירים כל אותם אלפים של שנים. היא אהבה
גברים אינספור, אבל את אודיסאוס אהבה עד כה יותר מכולם. הוא
היחיד שהתכוונה לתת לו את מתת חיי הנצח, אף שעדיין לא אמרה לו
את זה, והוא לא ידע.

היא ראתה אותו ללא ידיעתו, מביט בים, בשקיעות ובזריחות, בוכה
ומהרהר. היא ידעה את געגועיו לביתו ולאשתו. היא ידעה גם שאשתו
עדיין מחכה לו, ועדיין מסרבת להאמין שהוא איננו, למרות
תמרוניהם של מחזריה הרבים לשכנעה שאודיסאוס מת ועליה להתחתן עם
אחד מהם. כאב לה, לנימפה קליפסו, על יגונם וגעגועיהם של
אודיסאוס ואשתו שמרחקים עצומים של ים ויבשה מפרידים ביניהם,
היא ידעה שאהבתם חזקה, אך כדרכה של בת אלמוות שראתה הכול, זה
עדיין היה כאין וכאפס לעומת אהבתה שלה, של קליפסו, לאודיסאוס,
ורצונה הכן שיחיה איתה לנצח באי הזה. הרי כוונתה הייתה להפכו
ל-בן אלמוות כמוה, ואם תיתן לו לחזור אל ביתו יהיה עליו להזדקן
ולמות, וזאת לא הרשתה לעצמה שיקרה. -חייו של אדם כה קצרים -
הרהרה לעיתים קרובות.

היא הייתה בשבילו כל מה שרצה. לבשה ופשטה פנים. ממאהבת מנוסה
ושבעה עד נערת תיכון המאוהבת עד קצות אוזנייה. היא הפכה את
חייו על האי לגן-עדן של אהבה, אהבתם, ולאט-לאט קיוותה לזחול
יותר ויותר לתוך לבו, עד שתמלא את כולו, והוא לא יזכור יותר את
ביתו ואשתו, ולא ירצה לחזור. הו אז תעניק לו את חיי הנצח
לצידה. הו אז הם יהיו האוהבים היחידים בעולם שאהבתם כגילם לא
תזדקן לעולם.

אודיסאוס פסע על החוף בעוד הנימפה קליפסו ישנה בחדר השינה
הרחב. היא ישנה לבד במיטתם הרחבה בחדר גדול בצורת משושה. התקרה
מכוסה כולה מראה אחידה. היא ישנה וחלמה שהיא ניצבת על הירח,
ושלג יורד.

אודיסאוס עמד בחוף והשמיים קדרו מעליו. שלג ירד. הוא מעולם לא
ראה קודם שלג יורד על הים. עיניו לחות ולבו בוכה הוא עמד, ואז
נכנס למים עד מותניו. עננים כבדים התערבלו מעל ראשו, מחליפים
גוונים בין לבן לשחור. הוא פשט ידיו קדימה - כפות ידיו פתוחות
כלפי מעלה. שני פתיתי שלג צנחו על ידיו, כל אחד על יד אחרת. הם
היו שווים בגודלם ובצורתם. הוא הביט בזה ובכה מ-אושר וכאב. הרי
זה סימן, לא ייתכן ששני פתיתי שלג יהיו זהים לו זה לא היה
סימן.

על הירח עמדה הנימפה קליפסו והרימה עיניה אל השלג. שני פתיתי
שלג זהים בגודלם וצורתם צנחו באיטיות על עיניה, כל אחד על עין
אחרת. דמעותיה המיסו את הפתיתים. -לו אודיסאוס היה איתי בחלום
הזה- חשבה בכאב.  

בהשראת "אודיסיאה" של אלכס אפשטיין.