אני יודעת עד כמה ההרגשה מוכרת,
ובכך מנחמת, כמו חיבוק קר ומבדד,
הכפור הזה של הריחוק, בפנים,
כמו שני אנשים שונים.
שאני רק רוצה מגע חם,
נשיקה, חיבוק, משפטי סתם נעימים,
כי אני יודעת עד כמה אני בנאדם של חיבוקים,
לובשת את החום כמו מעיל תמידי,
צריכה אותו כדי לא לרעוד בחושך.

אני הפכתי לאדם שרוצה תשומת לב,
אבל תמיד כ" עצובה בתוך תוכי,
קנאית, עצובה, עצלנית ואמללה,
כשאין אחד בקבל, שייתן לי תשומת לב.
חיבוקים לעצמי. איזה ביטוי פתטי.
אהבה עצמית, עוד יותר כך.
את עצמי אני סובלת, מיום ליום,
מגרעות וכישלונות מופיעים בכול פינה,
בין התכונות הטובות המועטות.

מי כמוני מכירה את המסכות
שלובשים כדי להסתתר?
אני שבחוץ אומרת ככה,
ואז מתמוטטת מאורי קירות,
כשבפנים,
פשוט יותר מידי, יותר מידי,
אני בוכה ובוכה כול שבוע בערך,
הגוף שלי רגיל, אני חושבת.
לוקחת על עצמי את כול האשמה,
כי אני לא יכולה להאשים אחרים.
ובוכה ונרגעת ובוכה עוד יותר,
רק רוצה את החיבוק הזה,
שאומר שהכול בסדר.

אני מרגישה מפונקת.
ילדה קטנה, מתגעגעת הביתה,
לאהוב, לחום, למשהו מוכר.
אבל לא רוצה לחזור לשם,
כי אז באמת אשאר כלואה.

הקור הזה מכביד עליי,
אבן בחזה.

וכאילו יש בתוכי מחסום,
שמונע ממני, משכיח ממני,
לשפר את מצבי.
אני צופה מהצד בזמן שעצמי,
זאת שבחוץ, עושה כלום, מתעלמת.
זה גורם לי לשנוא, גורם לי לרתוח,
לקנאת.

אני מבקשת בלב, משאלה בתקוות שווא,
שאוכל לחזור לחיי הילדות שלי,
שם הכול היה פשוט כ"כ, והכול עוד היה לפניי.
הייתה לי שמחה.
עכשיו- הכול נראה מזויף, חסר טעם,
הקסם חלף.

ולחשוב שזה היה אמור להיות שיר
לשמח ולתת תקווה.

חה.

יותר מכול אני רוצה להיות מישהו אחר.
להפוך את עצמי - את התירוץ הזה של עצמי -
למישהו אחר.
יותר טוב.

משהו חדש.
משהו נקי.
מישהי עם תכונות וערכים והרגלים
הרבה הרבה יותר טובים.

אני רוצה לקחת את הטוב שאני רואה באנשים,
שאני מקנאת בו, שאני לא מבינה אותו,
ולבנות מודל חדש לעצמי.

קסם.