חוויתי עצב - ראיתי שמחה.
ליבי נשבר - הייתי מאושר.
חייתי בקץ - כעובר שמבצבץ.

דרכתי בשתי רגליי
ויצרתי בעשר אצבעותיי.
נאבקתי וגם נלחמתי,
אבל למדתי, שאם מתנגדים לחבר,
לומדים את הלקח החשוב ביותר:
לדעת לוותר.

נאמר שבזבזתי אהבות,
אבל אני, ניפצתי את האשליות.
אומרים שלחמתי בגבורה,
אך אני, נותרתי בפליאה.

ועם זאת, אזרתי עוז עד נקודת השבירה:
שינסתי מותניים, הרמתי מרפקים
והנפתי לצדדים
את כל המדכאים.
מתחרים וקנאים:
תמיד עליי מסתכלים.
ואני: מישיר מבט וחורץ את המשעולים.

כאשר אני רואה משוכה או מכשלה,
אני לא מרגיש אבוד או נופל להתחלה.
אני מטיל ספק, אבל נותן אמון בהשאלה.
ומעת לעת, למשל כעת,
אני זוכר, יושב ושותק
ועל העבר אני מתרפק.

אני מכריח את עצמי לשרוד
ולא נופל קורבן לאכזריות,
כפי שליצור אמנות,
זו נאמנות וביקורתיות.

עם אותם ניצוצות וזיקוקי הבזקים,
יש הרבה רגעים קסומים,
לעומת "המכושפים"
שמתגלים כרשעים.

לא להאמין, כמה רוע צרוף בטוב צרוף ברוע
כשם, שזווית אחת משנה את פיה;
כי אם השקר מופיע,
אך מתגלה כאמת,
קודם אם לקחת,
כעת אתה יכול לתת.

                 09.11.11