[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי חרובי
/
הלך אבינועם

היו כל מיני בנים בכיתה שלי, "כיתת אלון". היו גם בנות כמובן
אבל זה נושא לסיפור אחר.
המאחד בין רובם ובשונה ממני, הייתה השתייכותם לסוג של אצולה
מקומית; ילידי הקיבוץ ובני המייסדים והמייסדות, עטורי תהילה
פלמ"חאית ופעילות ציונית-סוציאליסטית, או לפחות אפופי הילה של
כובשי עבודה עברית בנמל, בים ובקרקע המולדת. אני, זה לא מכבר
באתי, בן למשפחה מפורקת ומבולבלת, בלי תואר והדר.
לגדול וללמוד יחד תריסר שנים, מ-א' עד י"ב, לא דבר של מה בכך
הוא: לא כל שכן, כאשר הם, בני אצולת הקיבוץ, הכירו זה את זה
עוד מהסיר, כמו שאומרים, ואילו אנוכי גדלתי לבד על הסיר
העירוני שלי, וזה מה שעשה את רוב ההבדל.
כך בכל אופן נראו הדברים בעיני המתבונן, או לפחות בעיניי,
הנער, כמו עוד כל מיני דברים, שפעם הם נראים כך ופעם אחרת;
לעתים בגלל פער גילים של יובל שנים ולעתים בלי שום סיבה נראית
לעין.
סופו של דבר מצוי כבר בכותרת, ומי ששונא ספוילרים רשאי לדלג
לסיפור הבא; אולם, עיקרו של דבר ותכליתו של סיפור מצויים
בשורות הבאות, הללו שמקדימות את הסוף הידוע מראש.
ואלו הם, הבנים - חבריי לכיתת "אלון":

עוזי היה שותפי לחדר בלינה המשותפת. היינו מרבים לשוחח על
עניינים ברומם של עולם וקיבוץ, ולהכין יחד שיעורי בית. שיתוף
הפעולה בינינו הגיע לשיאו בחיבור סיפורים; כלומר, אני בדיתי
עלילות והוא היה רושם אותן במחברת בכתב ידו הנאה.
מחוץ ל-ד' אמות העדיף עוזי על פניי חברתם של אחרים. הוא היה
נער נאה ויהיר, ולא בכדי.
השותפות של עוזי ושלי נמשכה גם במגורי הנעורים ואף בתקופת
השרות הצבאי. בנות רבות היו באות להסתודד בחברתו. לעתים אף
הייתי נרמז על-ידו ומתחפף לי משם לשעות אחדות, ברגשות מעורבים
של קנאה כבושה ומעין שותפות מדומה לסוד ולמזימה.

אריק היה סוג של בריון מקומי שאת שליטתו היה רוכש באמצעות כוחו
הפיזי.
בדרך כלל הוא לא ממש הרביץ לילדים, אך הצביטות, המכות הקטנות
והפוזה המאיימת כביכול, יותר משהכאיבו, בעיקר הציקו והרחיקו
ממנו חברים, זולת אותם חנפנים קבועים שתמיד ניתן למצוא כמותם,
בכל קבוצה. לפעמים היה דווקא מגונן עליי, כעילה להתאנות לילדים
אחרים שנטפלו אליי, באמת או כביכול.
אבא של אריק היה קצין בכיר בצבא הקבע ואני, בחושיו של נער
נבון, שיערתי כבר אז שהתנהגותו נובעת מן ה"משמעת צבאית" השוררת
בבית הוריו, אשר מקטינה אותו מצד אחד, ומציבה לו מודל גברי -
כוחני לחיקוי מצד שני.

גידי היה חבר טוב, בעיקר לצורך החלפת שמועות עסיסיות והקנטות
הדדיות.
הייתה בינינו מעין אחווה סמויה של נחיתות; הוא סבל מלקות
גופנית קלה, וחוץ מזה, הוא היה הבן של יושקה - מאושיות הקיבוץ;
איש החזון והמעש! לפעמים, כשאתה בן של אחד כמו יושקה, זה עושה
אותך קטן ומושתן.
אני, ואין צורך שוב לפרט, הרגשתי נחות בגלל כל הסיבות האחרות.
פעם, במקלחת המשותפת, הצביע גידי לעבר מבושיי ואמר: "הא עמי,
יש לך קילע"! אחרי כן הוא גם דאג להפיץ את השמועה הזדונית.
בחששי התמים שמעתי ל"עצתו" והלכתי להיבדק אצל הרופא. הבדיקה
ארכה כשלוש דקות, ומה שנותר בזיכרוני הוא תחושה מעורבת של
בושה, כאשר חפן הרופא ו"שקל" בכף ידו את הביצים שלי, והקלה רבה
כשהודיע לי שהכול תקין, ו"תגיד לחברים שלך שלא יבלבלו ת'מוח".

אסף היה נער חמד חינני, שאת תשומת לבו העניק לכל במידה שווה,
כולל אליי.
מצאנו אחד בשני שותף ורע לתעלולים והתחכמויות, מה שהציב את
שנינו בצמרת טבלת ההוצאות מן הכיתה שניהל אריק בפנקסו הלא
סודי. ההבדל בינינו הוא שאני נזקקתי לדפוס זה של התנהגות,
בעיקר כדי למשוך תשומת לב ולרכוש מקום בכותל המזרח של אהדה
כיתתית מפוקפקת, בעוד אסף היה שובב מטבעו והפיק מהאירועים הללו
עונג אמיתי.
בעומק לבי ייחסתי לו סוג של תמימות; שהרי, כיצד ניתן להסביר את
העובדה שהתחבר אל אחד שכמותי, בפשטות וללא משוא פנים?

והיה אבינועם. נער לא נאה במיוחד, לא מרשים ולא פיקח; ממוצע
גמור. ובכל זאת, דומה כי כולם נמשכו אל חברתו, בנים ובנות גם
יחד. אולי היה זה סוג של ביטחון עצמי שהביע באמצעות אדישות
מופגנת. אדישות, כך נראה לי במבט מרוחק אל ימי הנעורים הללו,
נחשבה למעלה מוערכת, ואף אני רציתי לפעמים לחסות, או לפחות
לגעת בתהילת האדישות הזו.
אבל אבינועם - מי שלא נחשב בעיניו, ממנו פשוט היה מתעלם, ומזה
אני הכי סבלתי.
זכורה לי פעם אחת שפסענו בחבורה, ואני השתרכתי מעט מאחוריו.
הישרתי מבט אל קרקפתו, ואחר כשחלפתי לידו אמרתי בחצי קול:
"נראה לי שאני קצת עובר אותך בגובה"; ואולי רק מלמלתי: "נדמה
לי שאנחנו משתווים". קיוויתי שהקנטה קטנטנה שכזו, לא נבזית אך
גם לא סתמית מדי, אלא כזו שצובטת בדיוק בנקודה הרגישה אצל נער
מתבגר, תגרום לו להגיב.
אבל אבינועם - אף מילה או מבט, שום רמז לכך שהדברים נקלטו.
עברו כמה שבועות, ואולי חודש או חודשיים, ושוב יצא לי להתבונן
בו ככה מהצד. לא עזר כמה שמתחתי עצמי מן העקבים ועד קצה
הבלורית. הוא "הרביץ" זינוק של שלושה או ארבעה סנטימטרים
לפחות, כאילו רמז לי: "לא שם עליך. אתה כלום בשבילי. אוויר".
                         



עשרים וחמש שנים לאחר תום לימודינו, ארגן מישהו פגישת מחזור;
נדמה לי שהיה זה אריק, שהשתחרר זה עתה מצבא הקבע; דווקא הוא,
שהיה אחד הנערים הפחות אהודים בכיתה... אם כי במחשבה נוספת,
ייתכן שגם זה רק היה נדמה לי, כמו עוד כל מיני דברים.
אריק, כמרבית חברינו האחרים לכיתת "אלון", הגיע למפגש מחוץ
לקיבוץ, וזה כולל שניים שתיאמו את מועד חופשתם והגיעו מחו"ל.
אני עצמי באתי למפגש עם זוגתי בלי חשק ובלי ציפיות, וכך גם
יצאתי ממנו; רגשותיי כלפי רוב בני כיתתי לשעבר נותרו כשהיו;
סתמיים וחסרי משמעות.

את אבינועם המשכתי לפגוש פה ושם על מדרכות הקיבוץ, בדרך כלל
תוך התבוננות הדדית אל צדי הדרך או אל נקודה כלשהי אי שם
באופק. רק בשלוש או ארבע השנים האחרונות, אולי בגלל עיסוקנו
הדומה במחשבים, ואולי משום שהגיל בכל זאת עושה את שלו (אמירה
שבדרך כלל אני מפקפק בה), ניתן לזהות במפגשינו האקראיים איזה
ניע ראש חטוף; אפשר אף תזוזת שפתיים למחווה של ספק-חיוך ואמירה
רפה של "שלום-מה-העניינים".

לא מכבר, כשנסענו ערב אחד, עפרה ואני, לפגישתנו השבועית עם
העובדת הסוציאלית של המועצה, אמרה עפרה: "שמעת שאבינועם
נפטר"?
- לא, מה את אומרת?! חשבתי שהוא יצא מזה...
- היה לו סיבוך. משהו בעורקים אולי. מזל שזה נגמר צ'יק צ'ק.
הלך אבינועם!
אחרי הפוגה בת כמה רגעים לעיכול הבשורה, אמרתי לעפרה: "מרגיש
לי מוזר... קצת עצוב וקצת שמח."
- שמח??
עפרה תקעה בי מבטה. הייתי מעדיף שתתבונן בכביש.
-  אולי 'שמח' איננה המלה, אבל לומר שאני מתאבל עליו, זה ממש
לא...
- גם אני לא מתאבלת, אבל אני חושבת על אימא שלו, על נירה
והילדים.
שלושה ילדים טובים. אחד אחד. בעצם כבר לא כל כך ילדים.

לא השתתפתי בלוויה של אבינועם.
כבר שנים איני נוטל חלק בלוויות. רק כשיושקה, אבא של גידי, הלך
לעולמו, באתי להיפרד; לא כל-כך ממנו, כמו שמאותו חלק שבי שהיה
קשור אליו בנימים של קרבה והערצה אידיאולוגית, אף שהחוטים האלה
נפרמו כבר הרבה זמן קודם לכן.
לפעמים, כשאני בא לבית הקברות, אני חולף על-פני הקבר של
אבינועם וקורא דברי פרידה שחרתו אוהביו על-גבי המצבה. אני אוהב
לקרוא מצבות; כלומר, 'אוהב' אינה המלה המדויקת. אני מנסה למצוא
במלים דבר מה שיהפוך את חייו ומותו של האדם הטמון בקבר לבעל
משמעות עבורי, ולא כאותו מפגש מחזור, סתמי וריקני.
ואולי, למרות שחלף כל-כך הרבה זמן מאותם ימים, ואני הוספתי
שנים (אך ספק אם החכמתי), ייתכן שגם זה רק נדמה לי... כמו עוד
כל מיני דברים.


אוגוסט 2006




חברות וחברים משכבר הימים. שלום לכם.
בקרוב יצא לאור ספר שיכלול את רוב שיריי וסיפוריי.
הספר אינו מסחרי ויודפס במהדורה מוגבלת.
מעוניינים בעותק?
אנא כתבו לכתובת המייל שלי: uri49@hahotrim.com
וציינו כתובת למשלוח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השתמשו בקונדום
נשי למין
האוראלי





ו.ר ז'קונט


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/15 16:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חרובי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה