בשעה זו של הערב אני מחליט רק לבחון אותה.
היא באמת אחת היפות. למרות הפירסינג באף והשטותניקיות הבלתי
נפסקת, היא באמת אחת היפות. אפילו עושה קפה לא רע. טיפה יותר
מדיי מים, אבל עוד לא מצאתי מישהי שיודעת לשים את המים במידה
הנכונה.
ואנחנו מדברים, ובלי סוף. אני תוהה לעצמי האם אפשר למלא את
התווים על הפנים שלה למצב של שלמות. זה עניין של הגדרה, ואני
כבר מזמן לא יודע להתעסק איתן.
והאמת, לאורך כל השיחה איתה כמעט שלא חשבתי על הקודמת. אפילו
כשדיברנו עליה, זה היה כמו שמדברים על שוקו בשקית: "כן, היה לי
פעם שוקו בשקית..." השתווה ל-"כן, היינו ביחד המון פעמים,
נפרדנו וחזרנו, נפרדנו וחזרנו..."
לא העזתי להתקרב. בקושי העזתי לפלרטט. החלטתי לקחת הכול באיזי.
לתת לדברים לקרות. אבל הדברים לא קרו יותר מדיי, בטח שלא
לכיוון שתכננתי, והזכרתי לעצמי את הערת ה-"אל תתכנן" מודגשת עם
לורד שחור ומרקר צהוב.
חבל שבלילה כשאני הולך לישון היא לא לידי. היה נחמד אם היה
משהו שיחפה על מה שחסר. מצד שני, זה לא מספיק. מצד שלישי, זה
אף פעם לא מספיק.
הערב נהיה מאוחר, ואני צועד לעבר הדלת. היא מלווה אותי, מחבקת
אותי, וטוענת שאני מריח טוב. אני רוצה להגיד: "את תמיד יכולה
להזמין אותי ולהריח אותי כמה שבא לך", אבל אני אומר: "שיהיה
ערב טוב" והולך.
בשעה זו של הערב אני מחליט לבחון את הקירות בחדר המדרגות שלה.
רק לבחון אותם. בחינות זה הצד החזק שלי.