אני יושב בחדרי, מול המחשב הפתוח במסמך רשימות חסר תוכן, ואוכל
קורנפלקס עם חלב. זה מהחומים הקטנים האלה, שהופכים את החלב
להיראות כמו שוקו כזה. זה טעים מאוד, למען האמת, אבל זה לא ממש
עוזר. היא לא באה בשום אופן.
יותר מדיי זמן שאני מחפש אותה וכל מה שיוצא זה רק בולשיט. ואם
לא בולשיט, אז כלום. דף לבן, ריק מתוכן.
בין ההרהורים מתחיל לצוץ רעיון. העלילה מתפתחת לי במוח, וכל מה
שנשאר זה להקיא אותה לדף. כולי מלא התרגשות, אני זורק את הקערה
מהיד, והיא נשברת על הרצפה ברעש עצום. לא אכפת לי מכלום. אני
מנסה לכתוב משהו, והמחשב לא מגיב. אני מנסה ללחוץ על כל
הכפתורים - זה מה שטכנאי המחשב אמר שהולך הכי טוב - והוא ממשיך
לא להגיב.
עשיתי Restart למחשב. כמה קשה לחכות שיעלה מחדש. ממש סיפור
מושלם יש לי בראש, קצר וקולע, עם פאנץ'-ליין שבא אלייך
בהפוכה.
"שיעלה כבר המחשב הזה!" אמרתי בקול שהתקרב לצעקה.
המחשב עלה, ומייד פתחתי מסמך רשימות. אני מתכוון לכתוב ואז,
היא שוב נעלמת. אני דופק את הראש בקיר. מרים את שברי הקערה
מהרצפה, וזורק אותם לפח בעצבים. הידיים שלי נחתכות, ונוזל מהם
דם.
אני מתיישב שוב ליד המחשב, כולי מלא תקווה שהיא תבוא כבר. היא
לא נותנת לי מנוחה. "איפה את?" אני שואל, וכהרגלה המתוק היא לא
עונה.
אני מנסה לכתוב, ומשהו עוצר אותי. כאילו משהו לא מובנה שם
בראש. הכל רק רעיונות זרוקים, שום דבר לא מורכב. ערימה ענקית
של שטויות, שביחד אולי יכולות ליצור משהו יפה, אבל הם לא
מובנים, ולא מצליחים להיבנות.

ואז, כשכמעט התייאשתי, היא הגיעה. יפה מתמיד, ומרגיעה מתמיד.
היא מניעה את ידיי להקליד, ואת כל גופי לאקסטזה. אני יושב שם,
מרוגש לגמרי, נותן לה לזרום דרכי.
אנחנו הכי קרובים שאי-פעם היינו, והקטע הנכתב, הוא הטוב ביותר
שלי.
אני מגיע לרמה של אופוריה מתמשכת ביני לבין עצמי, מתקרב לסוף
הקטע, לפאנץ'-ליין חסר התקדים.
ואז, היא הולכת ממני, או נעלמת יותר נכון. והקטע כמעט גמור, רק
מחכה למשפט שיסיים אותו. חסרת רחמים היא, המוזה הזאת.
אני הולך לישון.