שני אנשים יושבים על ספסל. ביניהם מפרידה נרגילה נוטפת עשן,
מבטיהם למישור - לא זה אל זה.
שני אנשים יושבים על ספסל, וחיבורם היחיד מתקבל מבלוטות הרוק
שעוברות ביניהם דרך צינור הנרגילה, שיקבלו משמעות במחלתם הבאה
כנראה.
בעצם כל שיתופם הוא מחלותיהם, וגם הם במסווה של חיבור חברתי.
הנרגילה היא שמפרידה בניהם כעמוד חוצץ אך גם קשרם היחיד זה
לזה.
כמו חומה בין שתי מדינות בעלות הסכם, שמעבירות אך ורק מה שעובר
בשער - שמשול בשעה זו לצינור הנרגילה, אשר מקשר את הבקטריות
מאיש א' לאיש ב'. אפילו שיתוף של משהו טוב ביניהם, חיידק
חיובי, או נפט בין שתי מדינות, אפילו הוא בסופו של עניין
חיידק, וגם נפט הוא רעיל.

שני אנשים יושבים על ספסל. באוויר העשן מתמזג במרחב. לפתע
עוברת אישה יפה אחת, לבושה בבגדים מצומצמים, כשהגיאוגרפיה שלה
מחולקת בצורה יפה - כאן שדיי, כאן רגליי, כאן ישבני. מה שבין
לבין לא חלק מחיי. מבטה גם הוא למישור.
מבט האנשים יפנה מן המישור לאיזורים שהיא תדגיש בגיאוגרפיה
שלה, ותו לא. אם לרגע ינסה אפילו אחד מהם להסתכל על עיניה,
למשל, העשן כנראה יסתיר לו אותם, אז יחזור וישוב להסתכל על
שדיים, רגליים, ישבנים.

האישה חלפה, ומבט האנשים חזר למישור. שוב שני אנשים יושבים על
ספסל, ביניהם מפרידה נרגילה נוטפת עשן, מבטיהם למישור - אך
עדיין לא זה אל זה. יעברו שעות ושום דבר לא יקרה. יעברו שעות
ושום דבר לא ישתנה. כמו שתי מדינות שאיבדו תקווה. כמו שתי
מדינות על אותה אדמה. ובאמצע חומה.