ובדרכי שלי אני תמיד הולך קדימה,
ובמוטו כזה אם תשים רגל אחת בעבר,
ועוד אחת בעתיד -
אתה משתין על היום - על ההווה עכשיו המתמיד.

וככה תמיד המשכתי, ככה תמיד האמנתי.
בדרך הזו תמיד צעדתי, מביט, מעכל את שהבנתי.
ואיך שקדימה נפגש לעיתים עם העבר,
ואתה בכלל כאן ועכשיו, ואיך לעזאזל הם תופסים,
ומושכים אותך רק רגע להרפתקה חסרת מעצורים,
והקווים עקומים והשלטים, בכלל מצביעים לכיוונים שונים..

ושם אני לא ממש מאמין, לא ממש נחשף.
סוגר את המעגל, ותוהה אודות אותו סף,
שקוראים לו שפיות.
רומס את האבק וקדימה לדרך - במהירות!

ואתם תוהים לרגע, שמא בטוח הייתה משמעות,
לעבר הזה שנמהל, בהווה כזה חקוק.
ולכל אחת צבע שונה, והסברים ודאי לא חסר
ואולי נותר רק לזכור את הריח, ולהפריש מעשר.
לחבק את הרגע - ולהמשיך לצייר.

מחשבות ישנות כצלליות בהסתר,
מתעוררות כל רגע, מחכות לספר.
ונדוש בזאת שוב, ואני יודע שבשקט נדמיין.
שלכל זאת יש משמעות, הנה קיבלנו מתנה.
לצאת לטיול שוב בעבר, לחפש שם כוונה.

ואני רק זוכר שלכל פיסת עבר, צבע שונה.
והיא מתאימה בול לרקע, ולזמן הזה.
ופתאום הגוון מחוויר, מנסה להתחבר.
אל עתיד כזה לא בהיר, שרק רוצה שם להסתתר.

ובאמצע בינם, אני מטייל על שביל,
זוכר קצת הרבה עבר, אפילו חתול אחד בשם שמיל.
ונזכר באותו מוטו - שעבורי זו בעצם -  דרך חיים.
בלי יותר מדי חרטות, ומסתכל הישר לפנים.
ושלם כמעט תמיד, עם סיפוק אדיר בפנים.

משחקים של זמנים, והם תמיד כמעט מפתיעים,
ולא משחק בם יותר מדי, ושונא שהם באים.
וזוכר תמיד היכן להניח את שתי הרגליים,
ואם צריך פשוט פיפי - אצעד אחורה או קדימה פעמיים.

ובטוח שאדון הווה לא ממש יכעס,
שאני מקפץ קצת בין עבר לעתיד, משחק לי בקלאס.
רק מטיל את מימיי כדי כאן לא לפגוע,
יש עבר, יש עתיד - חלילה אינני מנסה לגדוע.

קצת נסו לחיות עכשיו את הרגע,
קצת השתדלו עכשיו לחיות את החיים.
דפדופים לאחור אין בם טעם,
מלבד מליחות שנותרת, כשמנסים שוב ואז שוב מנסים.

ומצדה השני הסתכלות קדימה ,חוטאים להגשים,
ודינה בעצם לשגע, להטריף את החושים...
לשבש את שטוב עכשיו,במשחקי הזמנים!



.