אלברט,
זוכר את הנסיעה הראשונה שלנו יחד?
עוד לא ממש הכרנו, אבל מיד התאהבנו.
אתה התפרשת לך על כל המכונית
ואני נהגתי, גאה על כך שיש לי אותך.

היינו חדשים אחד לשניה
רצינו לשמח, לשמוח.

זוכר איך נשארנו ערים כל הלילה?
זוג איננו זוג עד אשר הוא חווה במשותף לילה לבן...

ובזמן הקצר שלנו ביחד,
אתה עמדת איתן על ארבע רגליך
ואני הנחתי ראשי על לוח ליבך

סמכתי עליך, שתמיד אוכל להישען עליך
סמכת עליי שתמיד תהיה האחד שלי.

ועכשיו,
אנו נוסעים,
מפרוקים לחתיכות,
נחבטים מטלטלות המכונית.
אתה אינך גמיש כמו בפעם ההיא.
המקום במכונית כבר לא מספיק לך,
עד שחייב אתה לפתוח חלון,
לנשום קצת אויר.

ועדיין נאמנים אנו להבטחת הביחד,
יודעים שעלינו להיפרד,
מי יודע לכמה זמן...

עתה,
אינך יציב כמו פעם,
נשען על קיר,
נאנח

אאלץ לבגוד בך עם אחר,
שאפילו לא אוהב כפי שעודני אוהבת אותך
אתה תשאר חסר תועלת בבית
ואני אצבור חוויות עם אחר

ומה יהיה עלינו כשנחזור להיות אתה ואני?
בטח דברים ישתנו,
אתה תהיה פחות לבן,
אני אצטרך פחות ללמוד

כבר לא תהיה השולחן החדש והגדול שלי,
הו, אלברט....