חודשים הוא היה בבית, בקושי יצא. לפעמים הוא היה קופץ למכולת
או לכספומט, לפעמים לקופת-החולים בשל דברים. פעם הוא האשים את
הקור, פעם את החום, פעם הוא האשים המולה ברחובות הסמוכים, פעם
הוא חשב שהוא עייף מדי, או חולה מדי, או צהוב מדי. יותר מדי
אינטרנט, יותר מדי מוסיקה. יותר מדי נדודים עם מקל הליכה
ותרמיל, וכובע טמבל בין החדרים. לא משנה מה הוא עשה, לא משנה
לאיזה ארץ של חדר אחר הוא הלך, הבית, או יותר נכון הדירה,
נשארה בדיוק אותו הדבר. הרהיטים באותו המקום. המיטות והספות
באותו המקום. מכשירי החשמל באותו המקום. אפילו הכיור היה ממוקם
באותו המקום. שום-דבר לא זז. אז הוא הבין שהדבר היחיד שהוא
יכול וצריך להזיז זה את הראש שלו, ובשביל זה הוא צריך להזיז את
הגוף שלו מחוץ לבית כדי לראות, לשמוע, לחוש, לטעום, להריח. הוא
היה מבסוט מעצמו שזכר היטב למנות את חמשת החושים, הוא היה
בשיעור הנכון בגן או בכיתה א'.

אם כבר, אז כבר, הוא צריך להיראות כמו בן-אדם. לא הייתה לו
אפשרות להסתפר, אבל גם כך השיער לא היה ארוך מדי. הוא התגלח,
לבש בגדים טובים ונקיים, הזליף דיאו, נעל נעליים נוחות, הצטייד
בתעודת-הזהות למקרה של בדיקה שגרתית, ויצא. יצא? זה לא כל-כך
פשוט. ההסקה כבויה? הבוילר מכובה? הגז סגור? חלונות... אולי
לקחת מעט טישו למקרה שייגדש אפו? אולי לקחת מיטה למקרה שיהיה
עייף בחוץ. לא, יש ספסלים. אז הוא לקח חפיסת סיגריות, מצית,
יצא ונעל אחריו את הדלת. עכשיו הוא בעולם החיצון, מפחיד. הוא
ירד במדרגות כי היו מדרגות לרדת אותן, ואמר שלום וברכה לכל
השכנים שהריעו לו בגאווה. אז יצא מהבניין. זה מוזר, יש כבישים,
ועצים, ומכוניות חונות-עוברות, ואפילו אם מסתכלים רחוק יש הר
בנוי למחצה. כל הדרכים מובילות כמעט לכל מקום, אבל לאן הוא
רוצה ללכת? אולי נעשה כמו גרר, נגרור את עצמנו, הוא חשב, לקצה
הכביש הארוך, ואז בחזרה. או שנעשה כמו עציץ, נמצא ספסל ונשתול
את עצמנו עליו. או שנעשה את עצמנו מאוד-מאוד עסוקים, יצור
צרכני לתפארת התעשייה הישראלית, ונבקר בחנויות, אולי אפילו
נקנה מחזיק-מפתחות. הוא התחיל בגרר לעבר הגן-הציבורי. עבר ילד
על אופניים, אז הוא פחד קצת וזז הצידה. ואז עבר אדם מבוגר,
כבד-ראש ורציני עד מאוד. בטח יש לו אחריות למשהו, הוא חשב. הוא
נכנס לגן והלך קצת ימינה קצת שמאלה, ואז התיישב על ספסל. עציץ.
הוא הסתכל על הנוף. הנוף הסתכל עליו. הוא הוציא סיגריה ומולל
אותה בין אצבעותיו. אז זרק אותה על האספלט, טפו - סיגריה רעה,
טפו! ואז הוציא סיגריה שנייה ועישן.

"הלו, גבר," הוא שמע קול. הוא הביט וראה גנן. "גבר, גבר, אתה
יכול לעזור לי פה?" הוא קם. מה אני יכול לעשות? "תעזור לי
להצמיח את הדשא הזה, כבר חודש אחרי הזמן שלו והוא לא צומח."
למה הוא לא צומח? "כי חתולים משתינים עליו, זה מחמצן אותו,
צריך אנטי-חמצון." כמו מה? "כמו שתן של גבר, גבר. אתה יכול
להשתין עליו?" אין לי פיפי. "לפחות כמה טיפות, משהו?" טוב, אני
אשתדל. הוא שלף את הציוד שלו . "יש לך ציוד מרשים, גבר-גבר."
תודה. לאחר רגע - "אבל הוא לא מזליף." אמרתי לך שאין לי פיפי.
"אולי אני אעשה קולות של מים זורמים, כמו בטלוויזיה?" אני לא
רואה טלוויזיה. "אה, חבל. אז זה לא יעזור." לאחר עוד רגע -
"טוב, גבר-גבר, לפחות ניסית, כשאין - אין." הוא קיפל את הציוד
שלו והלך חזרה לספסל.

הוא שם רגל ימין על רגל שמאל. לאחר-מכן את רגל שמאל על רגל
ימין. אז נשען על פלח ישבנו הימני. לאחר-מכן השמאלי. הגיע זמן
לחזור הביתה.

הוא נכנס לביתו-דירתו והתנשף בחוזקה. קשה-קשה, אמר למערכת
הסטריאו. פשט את בגדיו ולבש בגדי-בית נוחים. רגע, משהו היה
שונה בבית. הוא הסתובב בבית וניסה להבין, הבית נראה לו יותר
קטן ועם זאת יותר אוורירי ומשוחרר. התחשק לו לשים איזה דיסק
טוב, משהו שלא שמע הרבה זמן. הוא שם את הדיסק והרגיש כמו
אידיוט. המוסיקה הייתה טובה, אבל כמעט התחשק לו לבכות. האם
באמת אין לאן ללכת?