רינה אהבה לשחק.
היא אהבה להגיע לגן המשחקים כל יום דווקא בין שתיים לארבע,
לבושה בשמלה הצהובה הפרחונית שלה שהתרוממה אל על ודמתה בצורתה
למצנח כשקפצה מהנדנדות בדיוק בנקודה שהגיעו  הכי גבוה באוויר.
היא אהבה להרגיש את שרידי הרוח החורפית המתריסים בפניה בזרמים
דקיקים של קור ושמש ואת קול הטפיפות העמום שהפיקו סוליות
סנדליה על רצפת הגומי שנועדה להגן עלייה מפניי נפילות, אם
יהיו.
רינה אהבה להתנדנד  בנדנדות. רגע על הקרקע, רגע באוויר, לא
צריך לבחור ותמיד אפשר לקפוץ כשרוצים.

היא אהבה לגלוש במגלשה. לעלות בסולם החבלים המרופט, לכרוך
סביבו את גופה הקטן  ולהיאחז בו כאילו היו חייה תלויים  בכך,
עד שידיה קושטו שריטות מתוחמות בהילה אדמדמה של מאמץ. היא
הייתה מושכת את עצמה מעלה בנחישות תוך שמצחה הקטן מתקמט בריכוז
, אל קצה קצהו של ראש המגדל, כדיי להסתכל למטה רגע לפני
הגלישה, בעוד הפחד המרגש מתחיל לדגדג אותה מקצות הבהונות ועד
הנקודה שבה שיערה מהודק  בגומייה ירוקה.
רינה אהבה את המגלשה, את טעמו של המאמץ המשתלם עבור כמה רגעים
של ריגוש.

רינה הכי אהבה את הקרוסלה.
תחושת הסחרור הממכרת ערפלה את חושיה כ"כ,  עד שהרשתה לעצמה
להרפות ידיה מאחיזתן במעקה ולהיכנע לכוח הסיבובים, שקצבם
המתגבר הצמיד את גבה לדפנות בעוצמה שגרמה לעונג מכאיב. במהירות
כזו, אף אחד אפילו לא יכול לזהותה. היא אינה אלא צללית
פרחונית שנטמעת בנוף,
ורק הרוח המוכרת עוטפת אותה ברכות קרירה הנושאת עימה רמזים של
ערב, ונושפת על טיפות זיעה בתולית שדבקו בשורשי שיערה.
רינה אהבה את הקרוסלה כ"כ, עד שבעוד היא משחקת במתקנים האחרים,
היא נאלמת והכול מתחולל אצלה רק מבפנים, ואילו כשהיא עולה על
הקרוסלה, מהדהד צחוקה המתגלגל בכל רחבי הגן ונישא הרחק אל
חלונות הבתים הגבוהים.

לבסוף, הייתה כ"כ מסוחררת עד שהייתה נשארת מוטלת, מותשת זמן מה
על האדמה כשגפיה פרושים לצדדים ברפיון של כניעה וחזה עולה
ויורד במקצבים משתנים של חיות. כבר החל להחשיך, אבל גם במעטה
החשיכה, ניתן היה להבחין בלחייה הבוערות בסומק של סיפוק, בחיוך
השובב שנמתח על שפתיה, ובשיערה שנותר פרוע ללא זכר לגומייה
הירוקה.

לאט לאט הוסדרו נשימותיה והמחשבות החלו מטפטפות חזרה.  כלל לא
חשבה על הדרך הביתה, בחשכה...
היא קמה וניערה מעט את שמלתה, יישרה את שיערה, והעיפה מבט
אחרון במתקנים שכ"כ אהבה.
המתקנים נותרו דוממים אל מול מצוקתה. רינה שוב תלך הביתה לבד.