מעבירה את הזמן בבהייה חסרת פשר במסך המרצד. לפעמים פה ושם
המסך הופך לאגד של דפים, שמישהו כתב, שמישהו הקיא מעצמו ואת
רצית לדעת, רצית לקרוא.
אתמול החזירו אותו הביתה, כמו חלום שעוד לא החלטת אם טוב או
רע. ישבת וחיכית להכי נורא. הנורא עוד לא קרה, רק התעללו בו
קצת, שמו אותו במדים שאותם הוא קילל כנראה בשנים שעברו עליו.
ולא הצלחת לעכל איך זה שהם קמו בוקר אחד והחזירו אותו הביתה.
איך פתאום זה היה פשוט כל כך? ואיך עד עכשיו זה היה בלתי
אפשרי, להוציא אותו מהגהנום הפרטי שלו ולהחזיר אותו הביתה? הלא
זה מה שכולנו מחפשים בסוף? את דרכנו הביתה?
לא מצליחה להבין איך חוזרים לשגרה אחרי שברחת מהכל, אחרי שעזבת
הכל מאחור וברחת בלי להציץ לראות מה קרה שם בזמן שעזבת ולא
היית. קיווית למצוא קצת שקט בארץ זרה, במקום זה מצאת מישהו
שיעסיק לך את הראש, מישהו שיתפוס לך את כל המחשבות. במקום
לרוקן את הראש מילאת מחדש בחומר לא נחוץ, במשאלות שווא. ועכשיו
לא מצליחה להחליט האם השגרה הזאת היא האחת שאליה את רוצה
לחזור, לפני שעולמך משתנה לך ללא היכר.
הוא נראה שמח לראות אותך, ואת שמחת שיכולת לשמש כחברה נחמדה
לפני העליה למטוס. והיא נראתה שמחה, ברחה לה לפגישה חשאית
חדשה. וההוא, האחר, נראה שהבין שאין טעם לרדוף ולהתאמץ, כי היה
טוב, וטוב שהיה. ורק עליך רואים סימנים חלולים - אפורים.
סימנים של אנשים שהולכים ונעלמים...