להפשיט אותה תמיד היה החלק האהוב עליו. הוא הניח אצבע אחת על
שפתה, משתיק אותה, וביד שנייה החל לטפס מתחת לחולצתה הלבנה.
היא התפתלה בדיגדוג, ונשכבה אחורה על המיטה. הוא קירב את פיו
לשקע טבורה ופשוט הריח אותה, שואף בזיכרון, כמנסה להנציח את
הרגע.
היא התרוממה על אמותיה, שיערה הקצר והפרוע דימה אותה למעין כלב
שלא רואה קדימה. הוא הקיף את חבל לידתה, וצפה בעור סומר. הוא
נשק לעור הזה, והמשיך בטיפוסו מעלה.
החולצה ירדה.
היא החלה פורמת את כפתורי חולצתו המשובצת, כ"כ לאט שהוא כמעט
קרע מעליו את הבד המזורגג וחסך לה את העבודה.
באצבעה, עברה על קווי המתאר של פלג גופו העליון, והתעכבה על כל
עיקול.
היא התיישבה. הוא הסיט את שיערה לאחור, נושק לשפתיה בעדינות
כזו שבקושי חשה ברכות שאפפה אותה כשעצמה את עינייה.
הוא תפס אותה משני צידי בטנה, באזור צלעותיה שמעט נראו, והחל
נוגע בטופ הלבן שכיסה יותר מדיי לטעמו. הוא ניחש היכן לגרד עם
ציפורניו ועתה הצטמררה עד כדי כך שנרתעה מעט לאחור.
היא נשענה כבדרך אגב, יד אחת על כתפו וביד שנייה נתמכה
במפשעתו, היכן שזו החלה לקבל נוכחות תחת מכנסיו, וליקקה את
שפתיו במהירות.
הוא החדיר את קצות אצבעותיו מתחת לטופ, ובתנועה מיומנת הסיר
מעליה גם אותו, וחשף בפניו עוד חלק בפאזל. אישונייה התרחבו.
הם התחבקו וסוף סוף עור נגע בעור, מחממים אחד את השניה,
משלימים בנעימות את צורכי האחר.

בבוקר, הוא התעורר בלעדיה. קימתו הייתה מבולבלת ומתוקה גם יחד,
כשאזור חלציו אינו מניח לו. הוא לא ידע לאמת אם חלום היה, או
מציאות.
משהו דקר אותו ברגלו. בין הסדינים מצא עגיל פנינה יחיד.
"כמעט כמו סינדרלה," חשב לעצמו בחיוך. "האם גם אני אצליח
להופכה לאישה של חיי?"