חוסר חמצן. אי וודאות מוחלטת. כולם רוצים תשובות. גם את, רוצה
תשובות, לפחות סוג של, לא בדיוק תשובות. את מחכה לתגובות.
למוצא פיו. והוא כמו חתול. קשה להבין אם זה מתוך הרגלי
התבודדות או שככה הם כשהם מתבגרים, נעלמים בין הצללים. חומקים
בין האצבעות ומצד אחד מאוד רוצה, מצד שני משתדלת לא ללחוץ יותר
מדי.
זה קרה מהר מאוד, בסיטואציה מוזרה מדי, ואת חופרת בזה כל כך
עמוק שכבר הגעת לסין מרוב חפירות, וכל זה ללא גילוי יחיד בדרך.
והוא בשתיקתו הבלתי מעורערת, עונה בהפרשים של יותר מדי שעות אם
לא ימים. מנסה להבין אם זה הוא שמנסה לשחק לך עם המח, או שהמח
שלך עושה את העבודה לבד מרוב תרגול...
בהפרשים כאלה, כל מוצא פיך נשקל עשרות פעמים מאז התהוותו
בראשך, ועדיין מרגישה כמו ילדה קטנה. ילדה שמנסה לשחק בעולם
המבוגרים, עם מבוגרים אמיתיים. ואין לך דרך לדעת מתי חושפים
אותך. אין דרך לגלות מתי העמדות הפנים שלך לא מספיק טובות. כמו
לגשש בחושך, את כל הזמן נתקלת עם הברכיים בכל מיני דברים.
הברכיים כבר מדממות ואת עוד לא קרובה אפילו ללמצוא את הדלת,
בחדר שבו יש פינה אחת בודדה בגובה הברך שלך...