ועכשיו אני מוכרח,
להקיץ את ימי ולוותר.
וזה בוער בבהונות,
וזורם אל כפות רגליי,
אני נשרף.
אני זכר.
זה סיוט אחר סיוט,
טעות רדפה טעות,
עולם שלם, שקמל.
מגדלים באוויר,
איך פעם היינו שווים.
והיום אני לחוד,
מתפקח מן הטעות.
אל התהום העמוק,
נופל אל תוך אינסוף,
מוכרח לאסוף את חלקיי - להתעורר.
אני ער, אני ער,
עוד יום עובר, חלום נוטש.
אני ער! עייני פקוחות,
מוכרח לראות את הזוועה,
האנשים והאימה.
מיעוט הוא יחסי,
אם העדר הוא בצד השני,
וזה בוער.
עוררות היא הפעולה,
הנשגבת בכוחה.
ואני ער, מביט סביב,
וזו טעות אחר טעות.
עכשיו כבר מת.
תתעוררו אתם. |