תערובת איכותית של ויסקי ישן שגנבתי מהמרתף יינות של סבא, חשיש
משובח שהביא לי מוקי והבטיח שיעיף אותי לשמיים ומוסיקה נוגה
שמלטפת את פניי העייפות. המטרה שמקדשת את האמצעים: לא לזכור
איך קוראים לי. איך קוראים לו. ואת שנינו ביחד, כישות אחת,
עצמאית. השילוב הטוב הביא למנוחה המיוחלת, הלב פעם באיטיות
מפתיעה ויכולתי להתמכר לתחושה הזאת של תלישות וחוסר דאגה,
אלמלא נקישות עקשניות נשמעו בדלת שהגפתי מראש.
חלק בי בכוח רצה להתעלם, להתנתק מהרעש, אבל הנקישות התגברו
ולוו להם קול שקורא בשמי. נאלצתי לדדות לעבר הדלת וויקי עמדה
שם, עגלגלה ונפוחה מדמעות. תמיד קראתי לה "ויקי צחוקים" כי
תמיד נראה שהייתה לה סיבה לחייך ולספר בדיחה טיפשית, אבל היום
היא הייתה בוכייה. לא שאלתי אותה מה קרה, רק הבטתי בה בשתיקה
והושטתי לה את הסיגריה הגדושה, היא מיהרה לשאוף אותה אל
ריאותיה ובלי הזמנה נכנסה והתיישבה על המיטה שלי, היא החזירה
לי את הסיגריה ואני הושטתי לה את הכוס ויסקי ריקה למחצה, היא
בלעה אותה בלגימה והתעוותה "איך את יכולה לשתות את החרא הזה?"
שאלה "חלשה את!" אמרתי בהתגרות, נשכבתי על המיטה והושטתי לה את
ידי בהזמנה, היא שכבה לצידי והשכיבה את ראשה המלא תלתלים על
חזי והתחילה לספר..

"הוא בגד בי, רומי" אמרה בתוכחה "הבן זונה בגד לי" אמרה שוב
כאילו כדי לחדד את המשפט הקודם, "איך את יודעת?" שאלתי אלפי
שנות אור ממנה, מתוך בועה רחוקה שהייתי עטופה בה, "הייתה לי
הרגשה לא טובה כבר כמה שבועות אבל לא התייחסתי לזה יותר מדיי,
היום הוא נכנס למקלחת ולא יכולתי לעצור את עצמי מלהציץ לו
בטלפון" אמרה וקמה בתנועה חדה להצית שוב את הג'ויינט, תוך כדי
שאיפה היא פלטה מתכווצת מהעשן "וחשכו עיני למה שראיתי..
המנייאק אפילו לא טרח למחוק את ההודעות", נשארתי דוממת, לא
הייתי אוזן קשת אטרקטיבית במיוחד ברגעים אלה, רציתי להתכרבל
בתוך עצמי אבל היא בעקשנות משכה אותי חזרה לתוך המציאות העגומה
שלה "ומה אמרת לו?" ניסיתי לשתף פעולה, ממלאת את תפקידי
המעורער כחברה טובה "כשהוא יצא מהמקלחת, הוא ראה אותי בוכה
וכאילו הוא כבר ידע.. אמרתי לו שאני יודעת הכול" סיפרה, "זה
כאילו שהוא רצה שתגלי" תרמתי לשיחה "נראה ככה" אישרה את הבחנתי
האינטליגנטית "לא צעקתי ולא דרשתי הסברים,פשוט קמתי והלכתי
והוא... אפילו לא ניסה לעצור אותי, רק אמר מצטער"
הייאוש שלה היה כ"כ גדול ומילא את כל החדר בצבעים קודרים, כמה
שעפתי לא יכולתי להתחבא מהצער שלה, שהיה נוכח כ"כ "בובה, יהיה
בסדר, הוא עוד יצטער על זה" דיקלמתי מתוך הספר "החברה הטובה",
"בא לי להתנקם בו" אמרה פתאום ברגש לא מוכר, נדמה לי שנאה.
"מגיע לו" טיפחתי את הטירוף והייאוש שלה, "בואי נצא לדפוק את
הראש" אמרה בהתחננות בלי צורך, כי אני ישר קמתי, החלקתי מעליי
את השמלה השחורה שתמיד ניראת טוב עם עקבים גבוהים, פיזרתי את
השיער שהיה חלק תודות לעבודתו המסורה של המעצב שיער שלי,
ויצאנו.

אני קצת מתביישת להסביר בדיוק מה קרה אח"כ, רצף האירועים הינו
מקרי בלבד ונשען על היגיון לוגי ולא בהכרח נאמן למקור.
מה שזכור לי בבירור שהלכנו לבר השכונתי "לולה", מקום טוב
להיזרק בו בכל מצב רוח ותמיד תמצאי שם אנשים בראש שלך, הזמנו
צ'ייסרים של גיימסון והפרחנו בלוני עשן, דיברנו על שטויות, רק
לא עליו שלה ועליו שלי.  הברמן שהכיר אותנו כלקוחות נאמנות מזג
לנו בנדיבות צייסרים ואנחנו בתמורה החזרנו לו חיוכים מצחקקים,
אני הרחקתי לכת וזרקתי רמיזות מיניות שהתקבלו מצידו בברכה.
היינו שפוכות מאוד, המוסיקה דפקה לנו בראש, ולפתע ראיתי דמות
עומדת מולי, שמעתי קול מדבר אליי אבל לא קישרתי את זה לפנים.
"מה קורה?" הקול אמר, הרמתי את פניי השתויות וראיתי גבר בערך
בן 40, עיניים חומות מחייכות והבעה משועשעת "יותר טוב משלך"
אמרתי בלי קשר, "למה את חושבת ככה?" שאל בהתעניינות, חשבתי שתי
שניות מה להגיד ואז זרקתי הודות לחוש האלתור שלי "כי אתה מתחיל
עם בחורה שיכורה מתה בבר" והרגשתי גאה בעצמי, הוא צחק "אז מה?
זה לא מפריע לי, אפשר?" שאל והצביע על המקום הפנוי לצידי
"בבקשה" עניתי "איך קוראים לך?" שאל, הבטתי בויקי שנראתה על סף
דיכאון קליני ואמרתי "בוא נניח לשאלות הרטוריות, יש לך רעיון
איך לשמח את החברה שלי? משהו שלא כולל בגדים" אמרתי בביטחון
שלא מאפיין אותי בד"כ, הסתתרתי מאחורי כמות אדירה של סמים
ואלכוהול ומאחורי המוסיקה הרועשת שעזרה לי לא לשמוע את עצמי
אפילו בראש, "בהחלט" ענה נחרצות ולא התרגש "אבל יותר מעניין
אותי לדעת איך קוראים לך...", "רומי" עניתי ברפיון, וסימנתי
לברמן להתקרב "עוד צייסר" אמרתי לו בחיוך, והבחור הוסיף
"פעמיים, אני אשתה איתך",  הברמן הגניב לי מבט שאומר "לפני רגע
התחלת איתי...", קרצתי לו בחזרה בהתגרות ופניתי לבחור בכוחות
מחודשים.
לא יודעת איזה רגש הניע אותי, אבל אחרי הצייסר השני עם הבחור
אמרתי לו שאני רוצה מיטה גדולה ליפול עליה ושיטפל בי, אבל
המחויבות הרגשית שלי לויקי לא נתנה לי מנוח והצעתי גם לה
להצטרף, למרבה ההפתעה, היא הסכימה. מסתבר שייאוש יכול לקחת
אותך למקומות נועזים בחיים.
הבחור בכלל עף משמחה, נסענו אליו הביתה.
הוא הסיע אונו למגדל מגורים מפואר במרכז ת"א, לא יכולתי להחניק
את התפעלותי מהבניין ומהלובי הענק. ויקי לא נראתה מופתעת, היא
בכלל לא נראתה קשורה לכל מה שקורה ורק נגררה למצב שאותו אני
הובלתי.
עלינו אליו, קומה 19, את זה אני זוכרת בבירור, ישר הלכתי
למרפסת ושקעתי בנוף דקות ארוכות. הסתובבתי לעבר הסלון הענק,
המרוהט במינימליסטיות שאופיינית לגברים וראיתי את ויקי במצב
קשה עם הבחור. היא בלעה אותו בפיה, קרעה מעליו את החולצה,
ונשארה בתחתונים וחזייה. החלטתי להסתכל, התיישבתי על הכורסה,
הצתתי סיגריה וצפיתי בהם.
הוא חילץ את החזייה שלה בקושי רב, ועזר לה לפתוח את החגורה
שלו, מהר מאוד היא מצאה את מקומה למטה, והוא בעודו עומד נאנח.
שמחתי בשבילה אבל פתאום הרגשתי שלא בא לי להיות חלק מהעניין,
אולי לראות אותה ערומה לא עשה לי את זה, הוא סימן לי בידו
להצטרף ואני אמרתי "תיהנו, אני לא בעניין", הם הלכו לחדר ועשו
את שלהם בהתלהבות רבה שגם אני והשכנים קינאנו קצת, אט אט עיניי
נעצמו. חלק בי בראש אמר לי שאסור לי להירדם במקום לא מוכר, שטח
שלא שלי אבל החלק העייף, התשוש והמסטול שלי רק רצה לעצום
עיניים לקצת... רק עוד קצת.

קרני השמש חדרו במלוא עוצמתם מבעד לחלונות הזכוכית ונוף מהמם
של העיר הלבנה הציף את עיני, פטישים הלמו לי בראש וזיכרון אמש
עלה בי ואיתו הבחילה, רצתי בין החדרים, מחפשת את השירותים
וכשמצאתי, הקאתי את נשמתי דקות ארוכות.
הכאב עדיין הלם לי בראש אבל הבחילה נרגעה, שטפתי היטב את פי
ופניי. נכנסתי לחדר המרכזי והצצתי מבעד לדלת, ראיתי אותה שוכבת
ערומה, עם סימנים אדומים על גופה, תזכורת לליל ההוללות שהתרחש
אמש, ישנה שינה עמוקה.
הצד שלו היה ריק, תהיתי לאן הוא הלך, רציתי להעיר את ויקי ורק
לעוף משם. התקרבתי אליה בעדינות ואמרתי לה "בובה קומי, אנחנו
צריכות ללכת" בובה לא ענתה, אז התיישבתי והתחלתי לטלטל אותי
קלות, בובה עדיין לא ענתה. פתאום חרדה אחזה בי "בובה?" קראתי
בלחץ וטילטלתי אותה בחוזקה "למה את מעירה אותי ככה?" אמרה
ישנונית, נשמתי בהקלה "אנחנו צריכות ללכת" קבעתי, "תני לי עוד
קצת לישון" מלמלה "ויקי אני הולכת" אמרתי, "למה את ממהרת?" שאל
פתאום מאחוריי אותו קול מוכר מהבר, הסתובבתי וראיתי אותו.
אתמול לא ראיתי כמה שפניו נעימות, שידיו גדולות, הוא עמד שם
מטפטף ומגבת כרוכה סביב מותניו, מחייך "בוקר טוב.." מלמלתי
"אני צריכה ללכת, נראה לי שויקי בינתיים רוצה להמשיך לישון",
הוא לא זז ועדיין התבונן בי במבט בוחן ומחויך "מה?" שאלתי "את
השיכורה הכי חמודה שהכרתי" השיב, הודיתי לו על המחמאה ופניתי
ללכת, הוא עצר אותי בידיו הארוכות "לאן את בורחת? בואי תשתי
איתי קפה" הציע, "לא תודה.. אני באמת חייבת לזוז" פלטתי ועקפתי
את ידו.
לא יודעת למה היה לי בהול כ"כ לברוח משם, משהו הרגיש לי לא טוב
בבטן, כל שרציתי היה לצאת לאוויר המזיע בחוץ ולהימלט משם.  הוא
עקב אחריי לסלון כשנעלתי את נעליי העקב "את תמיד בורחת כשלא
נוח לך?" שאל פתאום, "למה אתה שואל?" שאלתי בחיוך קטן מודה
"אולי תישארי לקפה?" התעלם משאלתי.
"ויקי תשתה איתך קפה" אמרתי, "אבל אני לא רוצה את ויקי, אתמול
הייתי שיכור מדיי... את יודעת שרציתי אותך אתמול" אמר
בהחלטיות, "זה לא נראה ככה מהזווית שלי" אמרתי בצחוק "בכל
אופן, אני באמת חייבת לזוז.." והלכתי.
שוב המעלית המפוארת, הלובי הגדול, הזכירו לי את התפעלותי
אתמול, יצאתי לרחוב הסואן ותפסתי מונית הביתה.

כשחזרתי, עשיתי איקס גדול על לוח הייאוש שהכנתי אתמול -
עוד יום בלעדייך.