הסוד אתי כל הזמן. אני עוטפת אותו היטב במשפחה שהקמתי ובחיים
החדשים שבניתי. בהתחלה הקליפה היתה כל כך דקה, שהיתה יכולה
להקרע בקלות. קולות, ריחות ופנים רדפו אחרי ואיימו למשוך אותי
חזרה. למשל, היה יום קר מאד ואני ישבתי בביתי והרגשתי מוגנת
ולפתע ראיתי את גבו של אבי מול האח, שמעתי את אמי מזמזמת שיר
והרחתי את העוגה, שכל כך אהבתי: עוגת שוקולד מתובלת בקינמון.
פתחתי את פי, כשרעם, שהתגלגל בשמים, סילק את המראה. או ערב
אחד, כאשר השמים הצטללו לפתע ודומיה, שצובטת בלב, שררה בכל,
ידעתי, למרות שלא היה לי את מי לשאול, שיום הכיפורים החל. גם
עכשיו, אחרי הרבה שנים, הסוד אתי, עמוק עמוק בתוכי, כשמעטפת
חזקה וקשה סביבו ואפילו אני כמעט ולא מציצה בו. חשבתי, שכך
יהיה כבר תמיד, חשבתי שלעולם לא אצטרך להתוודות ובעקר לא בפני
עצמי, שאני יהודיה, עד ששבוע הנופש בהרים, הפך את עולמי.

וכאשר הייתי בהרים, כמה נשים ישבו על ספסל ושוחחו ביידיש.
הייתי אחת מהן, אבל אני שתקתי. היה עלי ללמוד את השפה
הישנה-חדשה שלי, היה עלי לראות אותה ולהריח אותה. צרתי בשפתי
את התנועות והמילים ורק כאשר חשתי ברכותן ונגונן פעפע בדמי,
הצטרפתי לשיחה.
ביום ששי הלכתי לטקס קבלת שבת. מגשים עמוסים בדגים ממולאים
הוכנסו פנימה וריח של חלה טרייה ומתוקה פשט באויר. חייכתי
בהנאה: ילדה קטנה, שיש לה שתי צמות והיא לבושה בשמלה חגיגית,
לבנה, חוזרת עם אבא מבית-הכנסת. ובבית השולחן ערוך, מהמטבח
עולים ריחות התבשילים ועל אדן החלון מרצדים בשמחה שני נרות
השבת. כל אחד בתורו קבל ממטעמי השבת וגם אני ביניהם, כבר אישה
מבוגרת, אבל שוב נלקח ממני מה שהיה שלי, שוב פסחו עלי, אולי
בגלל שהייתי קטנה, שוב לא קיבלתי פרוסת חלה.

פרצתי בבכי גדול.