אני מנסה להעמיד פנים שהוא לא שם, הגעגוע.
אבל זה בערך כמו להתעלם מהעובדה שמישהו ירה לך כדור בברך... את
ממש רוצה להאמין שהדימום תיכף יפסק והכאב הזה, זה הכל בראש
שלך... אני מנסה לשכנע את עצמי שהכרתי אותך רק חודש ולמה
לעזאזל שיהיה אכפת לי מה קורה איתך עכשיו? אבל בלילה, בשעות
שלנו, שפעם הייתי סופרת את הדקות ואת השניות עד שהטלפון יצלצל
כסימן שחזרת מהעבודה, הוא מתגנב אליי ובלי שאני שמה לב - משתלט
עליי בבת-אחת.
וכבר שבוע שהדמעות עומדות לי בגרון אבל לא יוצאות החוצה, כבר
שבוע שלא ראיתי אותך או שמעתי את הקול שלך... והגעגוע, הוא הכי
נורא בלילה. ולהיות בסוף השבוע בתל אביב היה קשה מנשוא, כי מי
היה מאמין שהספקנו להיות בכ"כ הרבה מקומות (פדלאות שכמונו)
שמזכירים לי אותך. במשך היום אני מוקפת אנשים, קולות, תנועה
ואת חסרה לי אבל במעומעם...
אבל בלילה, זה רק אני והגעגוע.

25/9/11