איך היא הגיעה אליי,
מנחמת, מלאך עם כנפיים ופסנתר,
ועכשיו, הנסיכה הקרה עזבה את שוטה הכפר.
מילים ודפים מפוזרים בחדר,
המוח והידיים חורטים ציורים שלך.

כי אולי אם אצייר אותך, תחזרי.

כל יום הולך וחוזר, והתרופות לא עובדות,
הימים נוטפים כמו ברז דולף.
ואני מחכה עם חולצה חדשה ושקית שוקולדים,
בחדרי מדרגות, מתחת לחלונות.
בוהה בטלויזיה ומחפש חיוך שיזכיר.
מחפש להרגיש.
משהו.
כבר יומיים מחזיק את הראש הכואב,
מנסה להרגיע את החזה המתפקע.
עור צרוב מתחת לשמיכה בלויה,
רקמות רקמות של אדם כותב,
                                     אדם אוהב,
                                                 אדם כואב.

והעור לא ישכח אותך,
וגם לא ייגמל לעולם.
מברשת השיניים האדומה ליד הכיור,
המאפרות המלאות,
הפיות הטובות,
הרדיו הדלוק.
היד שליטפה באהבה, כבר לא מנחמת.
ואני דוהה ולא משתקף במראה,
כותב עוד שורה ומציץ מהחלון.

ואין מי שתשיר לך אהבה,
מלצרית משוררת, מנה של מציאות.
עכשיו, אוהב עד כלות, אובד עצות,
יודע שגם המוות לא מועיל,
כי הכאב הוא בן אל-מוות ונצחי.
וגם האהבה.