ואז מתהווה לה ההבנה בראשך:" shit, i did love him".
ומה את אמורה לעשות עם זה עכשיו? החגים שוב בפתח ואת רק רוצה
לברוח הכי רחוק שתצליחי. לרוץ עד שתיפלי מהרגליים, ואולי אז
תשכחי אותו, את הבריחה הרגילה שלך, את מה שיכולת לקבל אם רק
היית אמיצה מספיק להשאר. ואת נזכרת כמה את שונאת חגים, כמה הם
עושים לך רע, כמה משאירים אותך יותר לבד ממה שאת וקורעים אותך
לגזרים תחת המסכה של החיוך המטומטם.
ועוד אחד מהם אומר לך שאת מרשה לעצמך לחיות, באמת לחיות, ואת
רק חושבת לעצמך הלוואי והוא לא יחווה לעולם את מה שאת חיה איתו
כל דקה, כל שניה, כל נשימה. את הכאב הקורע הזה, את הבדידות שאת
לא מצליחה לשבור. את העובדה שאת לא מצליחה לבטוח באיש כבר
שנים, שאת לא נותנת לאף אחד להתקרב אליך אפילו לא למרחק
נגיעה...
חושבת על מחר, על איך תקומי בעיר זרה, עם אנשים שאינם שלך, עם
רחובות שעוד לא הלכת בהם. ואולי שם תמצאי קצת מהשקט שלך, קצת
מהבדידות תתפוגג בבליל של שפות זרות, ואולי לא תהיי לבד יותר,
כי כולם סביבך יהיו לבד בדיוק כמוך, אבודים בעולם...