אפס מאופס
מתקלף מתקפל ורק היתוש מתקרב אלי
בשביל לשתות את דמי המר
שמזמן כבר איבד את טעמו

והימים רק נעשים ארוכים וקשים יותר ויותר
הקירות סוגרים והאשמה נעשית יותר גדולה

הבדידות ורגשי הנחיתות מרימים את הדגל
על ההר שמזמן כבר חלול מתוכו
ושום פרח כבר לא צומח עליו

מתנתק מהסביבה החיצונית
שרואים אותך כמשהו שאינו ברור

והרגשת הלבד בתוך כל זה
והטעויות שרק חוזרות על עצמן
ותסכול ופחד מהלא נודע

והמוזיקה שלעיתים מלטפת
ומרחיקה למקום אחר
לאשליה מרוחקת

ושוב לנסות להתאזן ולהתמודד
מול המציאות שאתה תופס כקשה

ושוב מסתכל מלמטה
ומרגיש תסכול כי מצבך
יכול להיות הרבה יותר גרוע